בננות - בלוגים / / חיי כחילונית בבני- ברק מאמר שלישי והפעם על תרנגול כפרות בפורים ועל כתיבת פוסטים ובכלל..
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

חיי כחילונית בבני- ברק מאמר שלישי והפעם על תרנגול כפרות בפורים ועל כתיבת פוסטים ובכלל..

 

 

 

 

 

 

http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=9942&blogID=161הפוסט ישמח לתגובותיכם, הוא נכתב עקב בקשתכם לכתוב על הנושא והושקעה בו מחשבה מרובה.
גם אם אינו לרוחכם זה לגיטימי. ואם לא בא על זה יותר דווחו.

 ואולי במינון אחר.

אני כותבת במקביל עוד דברים והתעכבתי בכוונה על כתיבת הפוסט הזה , כך שאולי כדאי להתמסר פחות :)ולקבל יותר:)להפעיל את אפקט המסתורין,אני לא מושגת וירטואלית אבל אני באמת כזאת… 
סתתתםם וגם אם לא סתםם
ראש חודש אדר היום ומשנכנס אדר מרבין בשמחה והפוסט משעשע מאד חודש טוב.
                                                   אביטל
                             

 

 

 

 

 

 

10 תגובות

  1. אביטל זה פשוט מעט ארוך וחיכיתי לזמן שיאפשר, את מצליחה לתאר מבחוץ ומבפנים ובסוף הכל מתחבר, התרנגול הזה עושה את הספור!

    • חני מתוקה, פשוט לא היון המוןן כניסות, נו טוב, שזה יהי על הכפרת עוונות שלי, אני לא מתכוונת לכעוס, לא החודש.

      לא צריך לפחד מבני- ברקים.
      ואנשים.ותרנגולים..אפילו הם לא תמיד מפחדים:)

      אביטל

  2. אביטל יקרה,

    לא החמצתי אף מלה מהסדרה הזאת, קראתי את שלושת הפוסטים מיד כשפורסמו.

    אבל לא הגבתי, דוקא מפני שזה כל כך אמיתי ומזכיר לי דברים שמאד כואבים.

    ותסלחי בבקשה שלא קיבלת מאיתנו יותר עידוד. מגיע לך, ואני מקוה שלא תתיאשי ותמשיכי לכתוב.

    • תודה על כנותך ענת, דברי אמת חודרים אלי.
      לי נראה שפשוט קצת מפחדים מהנושא שהוא מין מושך, מפחיד וכדאי שאוריד מינון.
      להתקרב אבל לא מידי.
      בסדר..
      זה נורא איך אנחנו כעם חוששים אחד מהשני ולדעתי יש אשמה בגורמים שמנווטים את זה מלמעלה.(לא משמיים)
      למטה יש עם.

      כי בפרק הבא חשבתי לחדור לעומקי העניין הזה של אמונה וסבל.
      זה באמת לא פשוט.

      וגם זה לא פרק שמח, אלא מעורר מחשבה.
      אם כי גם זה שמח וגם לא..וגם כן , כמו החיים.
      חודש שמח לך וליקיריך.
      אביטל

      • אני לא יכולה לחיות עם היחס הזה לנשים.

        אני נחנקת בתוך זה.

        מה תקראי, מה לא תקראי, למה את קוראת, מה תלמדי, מה תכתבי, מפה תלכי, לשם תלכי.

        השפלה ודיכוי בלי סוף. ותסלחי לי, אני ממש לא רוצה להתוכח. אני מכבדת כל אדם באמונתו. אבל בתוכי – המון כעס.

        בכל חנוכה שאני מדליקה נרות עם הבנות אני נזכרת איך לא הירשו לי להדליק נרות. כל הבנים מדליקים עם סבא נרות ולי, הנכדה היחידה, אסור.

        ולא נתנו לי ללמוד נהיגה. אני שלחתי את הבנות ללמוד והיום הבת הבכורה שלי מסיעה אותי לכל מקום. אני כבר לא הייתי מסוגלת ללכת ללמוד.

        ורק בגלל שהתגרשתי ולא הסכמתי בשום אופן להינשא מחדש, ודחיתי בכוח את כל השידוכים, רק בגלל זה יש לי חופש.

        תנו לנו את חופש המחשבה! ככה זה במחזה של שילר. שילר היה לי מותר, כי סבא וסבתא למדו בבית ספר אוסטרי. מזל.

        • יש המון בדבריך, אם כי דברים משתנים תודה לאל.
          דווקא לכיוון השני, המון השפעון מן החוץ , פיאות הרבה מידי ארוכות, ביגוד ועוד.
          יש תסיסה וננפתחו המון מכללות לנשים.
          אני לא יודעת איך זה היה עם בעלך, אבל אני צופה בבנות חרדיות וראה המון עזרה וכבוד הדדי.
          בני בגן חרדי, אחי לומד בכולל חרדי, אני לא ממציאה כלום, יש גם מה שאמרת.

          אני כותבת על הכל.
          בסך הכל לא נעם לי לשבת מאחורי מחיצה ומקוממם אותי שכשאני מגיעה לארוע שאמורים להיות בו זוגות נשואים ומפרידים בינינו, די, אני איתו!

          אבל מהצד השני גם יש המון דברים לא נעימים שהוטחו בי כמו חוצפה של תלימידי עד כדי אלימות כלפי פיזית ממש ואיש לא נחלץ לכבודי בשם שלום הילד ועוד.
          שלום הילד ללא גבולות עד לתהומות הפשע.
          הכל קיים. ובחרתי את לשנות בצד האמוני ולא ההפך.
          בתוך ביתי טוב לי.

          חודש מצוין.

          • אני רק רוצה להעיר שבעלי לא היה דתי, אבל השתמש בדת נגדי. אני לא רוצה להיכנס לפרטים. הבעיה של דיכוי נשים חברתית כללית, לא רק במגזר החרדי והדתי. אבל החברה הדתית והחרדית במיוחד נותנת לגיטימציה לדיכוי הנשים בשם הדת, וזה אני לא סולחת. ובטח שיש גם דברים מאד יפים שאני מכירה, אבל לא יכולים לרפא את מה שכואב.

          • נכון , יש גורמים שובינסטים שמנסים להכפיף נשים בשם הדת.
            וזה כואב מאד וצועק.
            זה לא אמור להיות ככה.
            אבל אני ראיתי שבשם חופש הדמוקרטיה נעשה המון עוול לנשים, גם חברות שלי , ניצול וכל מיני פגעים איומים.
            ולא תמיד רוצים לקרוא את זה.
            וגם לחברותי זה כה כאב , אין לך מושג
            בנות שהפכו לקורבן כיתתי של זכרים, מרמס ומה לא.
            ואלו תופעות שראיתי גם כמורה בחינוך הזה.

            תמונת המצב מורכבת.
            וכל אחד זכותו לומר ולצעוק את כאבו.

השאר תגובה ל אביטל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת