בננות - בלוגים / / חיי כחילונית בבני ברק , פרק שלישי בסדרה והפעם: תרנגול כפרות בפורים
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

חיי כחילונית בבני ברק , פרק שלישי בסדרה והפעם: תרנגול כפרות בפורים

 

 

 

 

 

בוקר עייף אחד התעוררתי לקול קרקור התרנגול. שפשפתי את עיניי הנדהמות בפליאה ובחנתי את הנוף הנשקף מן החלון. לא , עדין לא עברתי להתגורר בכפר פסטורלי שטוף שמש ופרחים. עדין חייתי עם בני ביתי ברחוב צדדי שמתעקל כלפי מעלה וצופה על כל הסביבה. רחוב שברובו מורכב מבתים ישנים ובליבו ניצבת טירה, הלא היא טירתו של פרנס העיר.  החצר שמתחת לבניין המיושן עדין לא הפכה עצמה לחוות חיות , אלא הייתה ונותרה עדות מוזנחת לכך שהשכנים באותו בנין היו מן הסוג העסוק בטרדות היום- יום , פרנסה, גידול משפחות מבורכות וסכסוכים כאלה ואחרים. ובכן מהיכן הגיע אלינו התרנגול?
גם ילדיי התעוררו לקול הקרקורים ומיד יצאו לברר את פשר התופעה.
 
הם לא היו לבד. כל ילדי הרחוב יצאו לבחון את מר תרנגול שהסתובב לו בחצר הבניין בביטחון מופרז.
רציתי לצעוק לו" תזהר" כמו שפטר צועק לברווז במחזמר " פטר והזאב "
" תזהר האזור רוחש בחתולים וטורפים, מידי פעם מגיעים לכאן כלבי רחוב משוטטים, שלא לדבר על עקרות בית נלהבות שמכינות מרקי עוף בדיוק מן הסוג שלך , זה לא מקום בטוח לתרנגול שכמותך!"
אולם התרנגול לא שעה לדברי. ואולי צדק התרנגול. האם יש בעולם הזה מקום בטוח לתרנגולים?
 
 
הייתי בטוחה באלפי אחוזים שאחרי שאני וילדי נחזור מעמל יומנו התרנגול כבר לא יטיל ברחובנו , אולם מסתבר שהתרנגול תפקד כמו חתול עם שבע נשמות. הוא הוסיף לקרקר ולסרוק את הנעשה סביבו כאילו שום סכנה לא נשקפת לחייו.
באורח פלא הוא הצליח להיחלץ מכל מיני חתולים ומשאר מרעין ומבישין , ניפח צווארו כמו טווס וקרקר לאורך מרבית שעות היום.
כעבור מספר ימים הבינו כולם שנוסף לנו שכן חדש , שמו מר תרנגול, הוא לא נשוי, אין לו ילדים , משכנתא או חובות רק עוז תעוזה ורצון לחיות עד כלות הכוחות. השמועה נשאה לה כנפיים והביאה בעקבותיה גל של שמחה וצהלה . כל האמהות הרחוב הקטן ניצלו את הנעשה ומיד  מהרו לשלוח את ילדם לצפות בתרנגול הגאוותן. בזמן שהילדים כרכרו סביב התרנגול ,הן  אצו רצו להשלים את מלאכות הבית שהמתינו להן עד בוש.
 
ידידנו התרנגול התמכר לתשומת הלב שהוענקה לו, הוא חצה בכוחות את עצמו את הכביש המפריד בין הבניינים, קרקר והידס , נעלם ואז חזר ובצבץ כמו עשב , כמו עלה , כמו רוח , כמו טיפה. טיפה של נחת בלב הסערה .וכמובן שכולנו שמחנו מאד על שהייתו הרצופה עמנו.
 
ועכשיו נעזוב אל ידידנו התרנגול , עוד נחזור אליו בהמשך ונפנה אל נושא אחר לחלוטין ושמו חג- פורים.
 
 
רק נחזור ונזכיר שמכרנו התרנגול הגיע אלינו עם בואה של הפריחה חודש אחרי בואה של  הפריחה נכנס בשמחה בששון וצהלה חודש- אדר.
 
 
 
ומשנכנס אדר מרבין בשמחה. ואכן השמחה באותו פורים בני- ברקי הייתה רבה. המונים הכינו בבתיהם משלוחי מנות מכל המינים והסוגים. כידוע את המשלוחים המפוארים והמהודרים ביותר מעניקים לרב , למשגיח של הישיבה , למלמד , למורה. ויש גם משלוחים צנועים אותם מעניקים לשכנים , לחברים ולבני המשפחה . וכל המרבה בשליחת המשלוחים הרי זה משובח ורצוי כמובן לחסוך מזומנים מספיק על מנת לא לקפח אף בריה , כי רב שכרו של הנותן מזה של המקבל  וטוב להיות מן המקבלים ולא מן הנותנים. אם כי אין סיכוי שתצא בלי משלוח וסוכריות מחריבות שיניים בחג- הפורים.    
 
וגם אנחנו הכנו משלוחים ומשלוח אחד היה גדול במיוחד אותו הועדנו למשפחה שהייתה אמורה לארח אותו לסעודת- פורים. מהי סעודת פורים? מנהג הוא שבכל פורים עורכים סעודה גדולה ושמה סעודת- פורים ואליה אפשר להגיע מחופשים ואחרי שסועדים לשובע ומרבים באמירת מדרשים מחכימים שמבארים את המגילה , יכולים הגברים להטיב את ליבם ביין, לרקוד ולהשתטות עד .. עד -לא ידע.
 האמת היא שלא התלהבתי להתארח  אצל אותה משפחה מסיבה אחת פשוטה: שנה לפני זה כבר הוזמנתי לסעוד אצל משפחה אחרת, הייתה זו משפחתו  של  סוחר ספרים ידוע מכובד וממש התאכזבתי. אשתו של הסוחר, המארחת הכבודה, הייתה אישה שטוחת פנים , הריונית ועניינית , זה היה ההיריון ה11 שלה ומאחר וסבלה מסכרת הריונית לא טעמה מן האוכל שהגישה וטעמו היה תפל. ילדיה התרוצצו בכל רחבי הבית, קופצניים מעודפי השוקולד והממתקים שטעמו במשלוחים, בעלה שהסב עמנו ניהל שיחה משמימה עם בעלי ואני בהיתי בתקרה וניסיתי להתחבב על ביתה הבכורה שמשום מה לא סייעה לאימה , אולם התגלתה כבחורה אינטליגנטית למדי. בפני אלוקים ואדם עשינו את המוטל עלינו , אולם לא חשנו דבר מאוירת הפורים המופלאה.
 
 
אולם   הפעם הובטח לנו שנתארח אצל משפחה מסוג אחר, המדובר באומנים שחזרו בתשובה וחיים בלב- העיר באחת הסמטאות האדוקות למהדרין . בנותיי סרבו לבוא איתנו, הן הוזמנו למשפחה אחרת ושם הכירו את אחת המארחות והתעקשו ללכת עימה. וכך נתפצלנו לנו. אני ובעלי ובני יצאנו למשפחה
ה" אומנותית" ובנותיי החביבות אל המשפחה "החרדית- שורשית".
 
מיד כשהגענו הבנתי שנקלעתי לבעיה קלה . המארחות היו אומנם מן הסוג החביב למדי, אולם הן החליטו שכולנו נסב באותו חדר , אולם מחיצה צבעונית עליה מצוירים יערות וג'ונגלים פראיים יפרידו בין הנשים לגברים . בעלי ובני עברו אל מעבר למחיצה ואני סעדתי בחברת כל מיני נשים לא מוכרות , שהיו אומנם חביבות ואדיבות אך מה עם פורים, אני רציתי פורים!לשמוח עם ליצן קטן נחמד, אני פורים שמח ומבדח! שיחת נשים מחכימה על תלאות החיים, הלידות, ואפילו על נפלאות התשובה לא ענינה אותי כהוא זה, רצית את פורים , את השמחה, את ההשתטות הבלתי מבוקרת, רציתי להיות שותפה!
 
ואכן מעבר למחיצה התחוללה הילולה שלמה. הגברים שרו וצעקו, שתו ובטוב ליבם ביין אף השליכו נפצים שהגיעו גם לעזרת- הנשים, מרוב השתוללות ורקיעות רגליים המחיצה איימה להתמוטט עלינו ובעקבותיה הושלך עלינו( בטעות כמובן) עוד נפץ  ועוד נפץ. מרגע לרגע התחרשתי יותר , השתוקקתי  לנוס על נפשי, ללכת אל ביתי, מעוני, והזמן ..הוא הלך רק והזדחל ורצוני ..רק הלך והתחזק , ניסיתי לגשש אל עבר בעלי, אולם אז התברר לי שהברנש פשוט שיכור ובני שנח על ברכיו דוהר איתו למרחקים לא ידועים. כל פעם שניגשתי אליו בהיסוס מה , מזכירה לו את קיומי העיקש, נעניתי ב" תכככככף, תככככככככככף" ארוך ושתוי . שלא להזכיר את הנשים שמעבר למחיצה שהפצירו בי להישאר איתן ולא להשבית את השמחה. קקופוניה מטלטלת שיתקה את חושי ולבסוף נעניתי להן בחוסר ברירה.
 
בשעת לילה לא ידועה הסתיימה המסיבה הזאת ואני נשמתי לרווחה, הנשים החביבות העניקו לי ספר במתנה. אני חייבת להודות בפני עצמי שהן אולי הבינו את הנעשה טוב ממני, כי המחיצה הנפולה כלל לא הטרידה אותם והנפצים המפחידים רק שעשעו אותן .
" טוב להם, טוב להם" הן הצביעו על הגברים בסלחנות חמימה.
 
ורק אני המתלוננת הבלתי נלאית כבשתי את כעסי המתפרץ , מלמלת לעברן מספר מילות פרידה מגומגמות  וכך יצאתי בעקבות בעלי השיכור ובני המרוגש אל תוככי  הלילה הבני- ברקי. המונים מלאו את הרחובות המתפתלים , חלקם שיכורים , חלקם פיקחים ואור דלק מכל הדירות ותרועת רעשנים נשמעה כמו מאיימת לשבר את התריסים המפויחים שהתקשו לסנן את האור , מכל עבר נשמעו קולות, פטפוטים ואני ובעלי ובני הקט ששמח על כל המהומה , סרקנו את הנעשה במין סהרוריות לא ברורה תרים  אחר מונית הגונה שתיקח אותנו הביתה.
 
לרוע מזלנו כמעט רוב המוניות היו מלאות בנוסעים עליזים ואנחנו הוספנו לכתת רגלים במרחבי איזה כביש ראשי שהיה מלא בהולכי רגל שפסעו עליו כמו על מדרכה  עד שבמין הבזק לא צפוי ,עצר לנו נהג  סקרן , חילץ את ראשו מן החלון הפתוח לרווחה ושאל לאן? האוויר פיזר את שאלתו לכל עבר ואנחנו עלינו והצבענו בהיסוס על כיוון הנסיעה .מיד השתחלנו פנימה , הנהג פרץ בשעטה  ובעלי השיכור נשען לאחור וצחק בקולי קולות  מבדיחה לא ידועה.
" די" גערתי בו.
הוא גיחך והניח את כף ידו המוכרת על ברכי העקומה והדבר  הביך אותי וכמעט גרם לי להתפרצות זעם חדשה . ברור היה לי שהוא שיכור , ונראה לי מטופש שעל ראשו הוא הניח כיפה שחורה שהשוותה לו חזות דתית. ואם אתה דתי אדוני, אז התנהל ככזה, גם אם זה רק למראת עיין. אולם בעלי היקר, קץ בגינונים מכבידים .
" אשתי , אני אוהב אותה,ווווווו  מה עושים?" מלמל הברנש אל עבר הנהג.
" די תפסיק כבר, שיכור!" זעקתי.
" מו פורים , כולנו שיכורים ." געה הנהג והבל חריף של אלכוהול עלה מפיו.
בעיתוי מושלם אך לא ממש מוצלח בעלי והנהג הציתו סיגריה ועלומה ושבו להתפלץ מרוב צחוק. בני שלא הבין דבר מן המתרחש צחק אף הוא ואני הפיקחית היחידה ניסיתי להדריך את הנהג בסמטאות בני- ברק דבר שלא ממש עלה בידיי כי איני נוהגת. הנהג החליק בין מדרכה למדרכה, בין רחוב ללא- מוצא לרחוב עם מוצא . הולכי רגל עטורי פאות ארוכות , חבטו מידי פעם במונית ההזויה ," לשם, לשם, " הם סימנו למתפרע .רק אחרי שעה ארוכה של נסיעה מטורפת כזאת זכינו להגיע הביתה.
שילמנו לנהג סכום בלתי הגיוני ודשדשנו אל עבר המדרגות הבלתי מתכלות ( 56 במספר) ושבסופן הגענו אל פתח הדירה, בעלי נזרק באחת על הספה בסלון ופתח במסכת נחירות בלתי צפויה ואני מתחתי את אברי המתוחים לכל רוחבה של המיטה  הזוגית שבחדר- השינה.
 
 
 
בבוקר התעוררנו כהרגלנו לקול תרועת התרנגול.בעלי הלך לעבודה , הוא לא זכר הרבה ממה שעבר עליו , רק נדמה היה לו שהוא מאד נהנה, ולמען שלום- הבית התקין הספיק להבטיח שלי שאת סעודת פורים הבאה נעשה בביתנו, ובנותיי שהתעוררו אף הן שיתפו אותי בחוויות שונות לחלוטין. מסתבר שהן בילו את זמנן בנעימים. הסעודה שנערכה בקרב המשפחה "החרדית- שורשית" הייתה מעורבת , והגברים קמו ורקדו וגם הנשים שרו איתם בצוותא, והיו ילדים שהתחפשו , והיה אפילו ליצן.
" הפסדת!" התגרתה בי ביתי הבכורה.
 
עוד אנחנו מדברות והנה נשמע רעש איום מהרחוב. הצצנו החוצה וראינו המוני דמויות שחורות שגדשו את רחובנו הקט . כמו עולים לרגל התמלא הרחוב   גברים ונערים וטף בחלקם שיכורים, בחלקם פיקחים, הם ירו אל האוויר,     צחקו ונהמו , והתדפקו בעוז על דלת טירתו של פרנס העיר. הדלת נפתחה ונסגרה, נפתחה ונסגרה .
 
צפיתי  בנעשה כשלפתע נשמעה דפיקה על דלת דירתי הצנועה, מיד מיהרתי לפתוח אותה.
על המפתן עמדה חנה,שכנתי הידועה, " פורים נו, פורים!" היא הכריזה  בעליצות מדומה " וכל הפושט יד נותנים לו ותראי כמה פושטי יד יש בעיר הזאת." הוסיפה ונאנחה  , בטרם הגישה לי את המשלוח המכובד שהכינה בעבורי.
 
ואכן כל אותו היום היה הרחוב כמרקחה, פרנס העיר קיבל את חלק מהאנשים בחדר האורחים שלו, אל חלקם שלח את עוזרת הבית הנאמנה , שירדה אליהם עם שקית מרשרשת ומועילה.הוא באמת לא קיפח איש.
כי בפורים זאת המצווה, וכל הפושט- יד נותנים לו!
 
רק לקראת הערב נרגעה ההמולה.
 
ובבוקר שלמחרת התעוררנו , אל תוך דממה , רק את עצמנו שמענו , וגם את קולו של השעון המעורר, ואת קולה של מכונת הכביסה, ואת קולו של הקומקום החשמלי, , את קולה של המיטה המוזזת והנעל המהלכת  ופכפוך המים והניאגרה הפעילה. ורק קולו של התרנגול טרם נשמע. טירתו של פרנס הער נמה עדין את שנתה וכל פושטי היד העליזים התאדו וכנראה חזרו אל השוחות , המנהרות והתעלות .והתרנגול? כאילו בלעה אותו האדמה.
 
יצאתי למקום עבודתי וחזרתי ושוב יצאתי והתרנגול לא קידם את פני. גם את פני ילדיי שחזרו ממוסדות לימודם הוא לא קידם. אחר הצהריים הם ביקשו והותר להם לצאת לרחוב על- מנת לתור אחר עקבותיו .
אולם האדון נעלם.
בלי כל הודעה.
בלי כל התראה
נעלם.
ואפילו חשבנו לכתוב ולתלות ברחוב מודעה , שאבד תרנגול ויש להשיבו על פי סימנים.
רק איזה סימנים?
הוא שייך לנו  על פי דין?
ואם כן ? אז איזה דין?"
צער כבד ירד על כל ילדי השכונה , אולם אף אם לא העיזה להסביר לילדיה את  שאירע.
                           
                                     

                                 נספח או לא? לשיפוטכם או שיפוטכן.
   

                                ……………………..         
אילו יכולנו היינו טוענים :שאומרים שפורים דינו כיום – הכיפורים רק מצד השמחה.
וברור  הרי היה לכולנו שהתרנגול יהפוך לכפרת עוונות מתי שהוא.
 
ואולי, רק אולי?  הוא נח בבטנו של ילד , בני- ברקי רעב ונשמתו הטהורה הזדככה לה ככה בחסדי מרום בסיועה של יד- אדם.
 
ואולי .. בל נדע , צער, רעב ,ועוני  לעולם- לעולם.
 

 

 

 

 

 

24 תגובות

  1. סיפור מאוד יפה ,מענין וצבעוני עם הומור , הייתי מוותרת על שלוש השורות האחרונות ומאפשרת לקורא לשער השערות לגבי גורלו של התרנגול. כתיבתך יפה ומקורית , אביטל

    • סליחה ,על חמש השורות האחרונות הייתי מוותרת מהסיבה הנ"ל

    • תודה חנה, אחשוב על קיצוץ השורות, מאד מודה לך על שגאלת את הסיפור משמממונו.
      חודש טוב.

      • אז איך ידעו מה קרה לתרנגול, או שאיני סומכת על אינטליגנצית הקורא?

      • הסיפור יפה עם ניחוחות וצבעים מיוחדים. עוד יגיבו אליו ,הוא נקרא באחת

        • אני מעדיפה סיומים פתוחים הן כקוראת והן ככותבת. אני רוצה שהקורא שלי לא יהיה פסיבי, זה ענין של פואטיקה המועדפת עלי , אביטל, זוהי רק המלצה

          • יש ממש בדבריך, נראה לי שנגררתי עם טון של סיפור נפלאות כזה כמו שכתבו פעם, ובאמת העיצה שלך נכונה.
            אחשוב עליה.
            כי בדרך כלל גם אני אוהבת סוף פתוח..

          • מקסים, מקסים, נהנתי, אם כי נעצרתי בין שני החלקים, כלומר הרגשתי שיש צורך לחבר בין סיפור התרנגול לפורים באיזה משפט, ואני מסכימה עם חנה, החלק האחרון מיותר.

          • קראתי בהנאה גדולה . הייתי מוותרת על הנספח. שילוב של שלום עליכם, חלם, סיפורי חסידים ומאנגר.
            רק הערה – בעיני בעלך נפל על הספה בסלום באופן צפוי למדי – הרי הוא שיכור, לא?
            המשיכי לכתוב.

          • מסכת הנחירות הייתה חדשה לי ..ובאמת שלום עליכם ישב לי בראש שכתבתי כאן.
            לוקחת את הערתך ברצינות.
            חודש טוב.

          • אהה…הבנתי. מהניסוח שלך הבנתי שלא היה צפוי שהוא יפול כשהוא שיכור. הנחירות לא צפויות…

          • תודה לך אורה, אמרתי שנעוד נחזור אל התרנגול, אבל אקח בחשבון עוד משפט.
            תודה רבה ואהבתי מאד את שירך, היתה בו עצבות שחדרה אלי וקצת גרמה לי להרהר בלי להביע את עצמי.
            חודש- טוב

  2. סיפור יפה, אביטל. אני נהנית לקרוא אותך. כמו חלון לעולם זר לי (וללא ספק מקומם). מזכיר לי טיול למשפחה ערבית בכפר במרכז הארץ – נשים ישבו בתוך חדר אחד גדול וגברים בסלון מעשנים נרגילה ואוכלים בשר, וכמובן שאצלם יותר כיף ויותר שמח. הכל מופרד. נשים מקומַם נחות. מקומֵם. ואת מספרת יפה ומעניין.

    • המקרה שם היה באמת מקומם , מאד כעסתי, במיוחד הנפצים.
      אבל הייתה גם משפחה אחרת.

      אני בעד להפריד במידה.
      אבל זה לפוסט אחר, או שלא.
      כלומר לא כל דבר בא לי להתערבב בו, ומצד שני בסעודות וכאלה אני עדין רוצה בבעלי, בברית הזוגית שלי איתו.
      אבל אולי דעתי תשתנה ואולי לא.

      יש חתונות למשל שמאד כיף רק עם הנשים בריקודים, שמחה והשתוללות ועדין מעצבן אותי לא לאכול לפחות עם בעלי.
      אז זהו, זה חצוי.
      לא יודעת מה קורה אצל ערבים.
      נראה לי שקצת אחרת.
      אני לא מדברת בלי לחקור.
      רק יודעת שנשים יהודיות ברחו מכפרים ערבים, הכריחו אותן להשאר שם ועוד.
      אז זה אולי קצת שונה.
      נושא למחקר.
      בינתיים אני בעולם החרדי שדורש המון מחקר, מאד סבוך שם,חסדויות, וכאלה.
      ליטאים, ספרדים והמון השפעות שאקווה שאצליח להביע.

      • אז מזה באמת מחקר?

        אביטל, לא כל הסתכלות וסקרנות והבנה אישית היא מחקר. מחקר זה משהו עם הגדרה מאוד ברורה שמתקיים בתנאים מוגדרים תחת חוקים קבועים.

        לפיכך את לא חוקרת ומותר לך לדבר בלי לחקור כי אינך יודעת איך מבצעים מחקר, את לא עושה מחקרים, את מקסימום מסתכלת רואה מתרשמת ומבינה מה שמבינה זה לא משהו אמפירי אובייקטיבי. הזכרת את המילה מחקר שלוש פעמים בחמש שורות:…" אני לא מדברת בלי לחקור.רק יודעת שנשים יהודיות ברחו מכפרים ערבים, הכריחו אותן להשאר שם ועוד.אז זה אולי קצת שונה.נושא למחקר.בינתיים אני בעולם החרדי שדורש המון מחקר"….

        הזילות הזו של המילים שלך, (בערך כמו של ההגדרה "בלוג ספרותי"), פשוט הורגת אותי. את בעצמך נורא רגישה לעולמך גם לי יש רגישות לעולם שלי: הרשי לי בתור מי שעסוקו המקצועי מחקר (וגם פרנסתו מן האקדמיה) למחות על זילות השימוש במילה. מחקר אינו משהו שראוי שיוזל בערכו בלונה פרק של הלהלהלנד כאן.

        • סלח לי איש מקצוע יקר ומטופש, השיחות שנהלתי עם חרדים במהלך השנים האחרונות שוות את כל המחקרים המשמימים שלך .
          אני חוקרת את החיים מתוך החיים ולא מתוך אכזריות מגעילה ושופטת.
          עולמך אינו מעניין אותי כהוא זה במיוחד אם הוא כמוך.
          אם תמשיך להגיב תמחק.
          זהו בלוג ספרותי , לא מוצא חן בעינייך חזור אל מחקריך המשמימים שבץ אנשים על פי טבלאות רק אל תשרוץ לי פה.
          מקווה שהובנתי.
          לא תהיה פעם נוספת.
          תודה.

          • מפחיד כמה שהאלימות טבעית לך. היא תהייה בטבעך גם אם תמחקי אותי או תקראי לי חוקר טפש ומשעמם ,ברוטליות היא מפלטו של מי שאין לו מה לאמר.
            לא הערתי שום דבר פוגעני-אישי מעבר לתיקון הטרמינולוגיה שבה השתמשת , לא הייתה סיבה להתפרצות המוגזמת שלך.

            שיהיו לך חיים רגועים בחיק התשובה מקווה ששם יש מענה ליסורי האגרסיות ולשאלות שאין עליהן תשובה מוצלחת.

            לא אטרידך עוד.

          • הזילות שלי, הרגישות שלי רק לעצמי, עולמי ועולמך. ועוד..

            הבנת הנקרא שלך בעיתית איש אקדמיה יקר, אני כולי פליאה.
            ואכן איני צפיחית בדבש כפי שנוכחת לדעת דרכי בתשובה עוד ארוכה תודה לאל.

  3. הסיפור הזה מאוד מענין אבל איפה פרקים 1 2 ו- 3!!!!!!!!!!!!!!!!!!!כי זה מענין אותי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!?!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    • חזור אחורה לארכיון , אם עדין לא תמצא ותרצה אדביק קישורים.

      • למה את אומרת חילונית בבני ברק?
        לא כל דבר זר נהיה חילוני.
        אני אוהבת מאוד תרנגולות וקירקוריהם…
        תהני מהאשה החרדית היא הרבה יותר מענינת מהגבר החרדי שהוא ביננו פראזית מובטל שיודע המון ולא עושה שום דבר רק נותן פקודות.
        נכון?

        • כי אז הייתי חילונית בבני- ברק.
          באשר לגבר החרדי: יש ויש.

          אני מכירה גברים נעימים ומכבדים שעוזרים בבית ולא מכבידים על האישה, הם בהחלט קיימים.

  4. אביטל שלום,
    קראתי בענין את הסיפור על התרנגול. יש לך שפה עשירה, דמיון וחוש לשפה. אבל הפואנטה בסוף, טעונה לטעמי תיקון. אבל הסיפור בכללותו יפה.
    אוריה.

השאר תגובה ל חנה טואג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת