בננות - בלוגים / אביטל קשת / אמהות- היא מהות, תגובה ליעל ישראל ואיריס לויט
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

אמהות- היא מהות, תגובה ליעל ישראל ואיריס לויט

 

 

 

 

 

גם אני חושבת שאמהות היא מהות. אולם מצאתי גם דברי טעם בדבריה של יעל ישראל, שטוענת שאם את כל כך רוצה לכבוש את כל העולם ואשתו אל תביאי ילדים לעולם, הם בטוח יסבלו.

הבעיה מתחילה בפירוק המשפחה הגרעינית, הסבתא לא עוזרת ואנחנו בדרך לשלח אותה לבית אבות, הדודה עם החיפוש של עצמה, ואת צריכה לממש את כישוריך, לפרוץ, כשעל עורפך מתנשפים עוללים רכים. 

כבר כתבתיי רבות על כך שהפמניזם לא היטיב עם האישה, משום שרובינו כן רוצות ילדים, הצורך הפרמיטיבי נופל עלינו באיזה שלב ואז צריך להתפשר על חד- הוריות או נוסח אחר שלא תמיד מיטיב עם הילד.

ומי שתטען שהוא מיטיב איתו עושה שקר בנפשה. ילד זקוק למשפחה נורמטיבית, אבא, אמא, אחים, אחיינים, כך היה מאז ומתמיד ועם כל הקידמה נפש הילד נותרה בעיינה.

רמת האלימות עולה בקרב הנוער, כי ילד זקוק לאימא עד גיל שנה וחצי, לא תמיד מטפלת היא תחליף נאות, ובאשר למעון, לרוב מדובר בתחליף גרוע, שכולל עדר ילדים מקופחים, צרחות , וסיעות מותשות. אחר כך  ירצה שתחכה לו כשיגיע מהגן, ולא ישמח על יום לימודים ארוך, מדובר בילדות שלו, לא בטירונות של חוגים וגננות.

מותר להיות אימא לא מושלמת, אבל צריך שתהייה אימא, שהיא תהייה שם לרשותו, שהוא לא יבוא לעולם ויתמודד עם הכוחות שאין לו, יבזבז אותם ואז שיתבגר יגלה שהוא ריק מבפנים, חסר, ויהפוך לחצוף ואלים.

אבל מה אנחנו עושות, כשכולן עובדות ואת לא, את חשה בדידות, חוסר מיצוי עצמי, תסכול..

הפתרון הוא כמובן במשרה חלקית, אבל גם זו לא מחולקת לכל דורשת.

 נכון, שיש סופרוומן- נשיות  שמתמודדות יפה עם כל תנאי. אלו היו הגאונות הכיתתיות, הן נישאו לגברים מושלמים, יש להן משפחות תומכות, ואנו מביטות אליהן בהערצה אילמת.
אך האם הן הרוב?

לא.

הרוב הדומם הן נשים עם קושי. יש להן יכולות אבל לא תמיד התנאים המקדימים עשו איתן חסד, לפעמים הן נאלצות להסתדר עם בעל לא אידאלי, והרעיון של " אז תזרקי אותו," יגרום הרס לילדם. הרס לשנים. הרס לדורות הבאים.

ובכל זאת הן רוצות את הבעל, את הקרירה, את הילדים, וחשות מתוסכלות, משהו לא עובד!

אני חושבת שזה יעבוד רק אם נהפוך לקצת פחות הישגיות ונהייה קודם כל חברות, נסייע אחת לשנייה בגידול, נטפח את יחסינו עם הדור המבוגר,נבטיח שנטפל בו כשיהפוך לחלש וחסר אונים, ונעמוד בכך.  כך שגם הוא יבין שאנו זקוקות לו כעת בשלב הגידול ולא יתמרד ויחוש מנוצל . ואולי ניתן לגבר בבית את התחושה שאנו רוצות שהוא יהייה הנושא הראשי בעול. כל עוד אנו עסוקות בגידול , וגם אחרי, נעריך אותו על מחווה קטנה. כמו שנאמר: בתבונה בונה ביתה. 

נהפוך לנשים.

אנחנו קודם כל נשים, אחר כך מנהלות, אסרטיביות והשגיות, שכובשות משרות ומפילות בביתנו חללים.

שבוע- טוב וחודש- מעולה!
  

 

 

 

 

 

26 תגובות

  1. המהפכה הפמינסטית אכן עשתה שמות. אבל כדרכה של מהפכה היא שלב ביניים. היא היתה חיונית ביותר לעצם היותה של האישה מוכרת בעיני עצמה ובעיני שאר הטולם כבת אדם, כאדם קודם כול עם מאווים ורצונות לשאיפות להגשמה עצמית ועוד ועוד. כל דבר אנושי שהיה בעיקר נחלת הגבר. ולא בכדי הוא אומר ברוך שלא עשני אישה וכנגד זאת אשת חיל מי ימצא. כי מי כמוהו יודע אי שם הרחק בפנים עד כמה קשה לאשה להיות אישה. אז כן המהפכה הפמניסטית היתה שלב הכרחי. ואנו אביטל דור יציאת מצרים. הדור שהכי קשה לו – בין עבדות לחירות. ומי ייתן ואף אנו נצליח להיכנס ולו מעט לארץ זבת חלב – ולא לראות את הארץ מנגד ולמות על ההר שעליו טיפסנו בדי עמל רוב חיינו הבוגרים. אנו וילדינו על כתפינו להעניק להם – להן בעיקר חיים קלים יותר מאלו שלנו.

    • אמן.
      אבל ענת, אני תוהה בליבי, אם הטיפוס על ההר לא גרם נזק בלתי הפיך, שלדורות הבאים כבר קשה לתקן.

      הם באמת מצולקים.
      ואולי כדבריך עלי להאמין בכוחות הצעירים שמפעמים בהם.
      שיתמרדו כנגד ויחוללו את השינוי והתיקון הנכון לנו.
      חודש- טוב!

      • אני גם אדם אופטימי וגם יש לי שתי בנות שמלמדות אותי לראות שהן כבר במקום אחר – יחד עם אהובי לבן. לא נעים לי לצאת נגד בנות מיני וקודם כול נגד עצמי, אך למען הכנות אני חייבת להודות ש"שריפת החזיות" כמטאפורה ללוחמנות הנשים בדרכן אל החופש גרמה נזק אבל זמני, השלב הבא הוא שהבנות קצת יתמתנו ושהבנים קצת יתעוררו ממה שהם התרגלו אליו… ויחד בנים ובנות שבעי קרבות נבור את הדרך הנכונה. ומי כמוך אביטל יודעת מהו תיקון, ואיזו דרך לפעמים מקדימה אותו. אין ברירה כנראה…

        • התגובה שלמעלה היא שלי…

        • גם לי בת בגיל מתבגר מאד, היא מספרת לי על כך שגברים התרגלו לא לעבוד. כי לקחנו את הקללה על עצמנו ועוד רעות חולות. וכמי שקרובה לזרם של חב"ד אני מאמינה שגבר צריך לפרנס.
          בלבול התפקידים גרם המון נזק.
          מה גם שהפמניזם הצמיח דור מאד נרקסיסטי. והם לא אשמים. כל הזמן מחפשים פיצוי בכוכב נולד ועוד.
          רק שמישהו חיצוני כבר יגלה אותם.
          כי בבית לא גילו אותם.

          אני חלק מזה.
          אך לא שמחה על כך.
          חשה מאד בקונפליקט.

          אבל כדבריך נאמין בטוב.

          • אביטל אני מאמינה באמונה שלמה שגברים ונשים מעצם היותם בני אדם חייבים להגיע למצב של כל מה שאני יכול גם את יכולה ולהפך. לא סימטרי כל הזמן אבל בהחלט בשיתוף מלא. אין לי מושג האמת למה כל כך קשה לבני אדם ליישם את הטבעי וברור מאליו. לטובת כולם. כנראה כי נזר הבריאה הוא בבסיסו די מקולקל בלשון המעטה – גברים ונשים כאחד.

          • אני מאמינה שאני שונה מגבר והוא שונה ממני. הוא בריאה אחרת. הרבה פחות מושלמת.

            אנחנו מחפשים להתעמת במקום להשלים עם הניגודים.
            ואז כל הקללות מתגשמות כולל כמה חדשות שלא תוכננו עבורינו.

    • בדומה לדיאטה שהפכה לאנורקסיה
      פמיניזם לפעמים הופך לנרקיסיזם.

      • הקצוות מובילים לבסוף לאמצע. כך הרמב"ם. ולא רק הוא. שבירת מוסכמות והסרת עבותות של עבדות למושגים ולאורח חיים בלתי נסבל עוד מחייבת כוח וגם כוחניות זמנית.

  2. כאב לבת מהנדסת בכירה ביותר באחד המפעלים הגדולים בישראל ואם לחמישה ילדים אני יכול לומר שאפשר לנהל משפחה בצורה מצויינת (בעלה של בתי אף מהנדס בכיר ממנה באותו המפעל עצמו), להיות סמל של מצויינות לילדים ולסחוף אותם להישגים משל עצמם.
    בד בבד הילדים האלה רוחשים כבוד רב לסבתותיהם ולסביהם שאינם קוטלי קנים ולסבתא-רבא שהיא בעיניהם התגלמות של אֵלָה עלי-אדמות.

    • אשריך שזכית גיורא. יש לי תחושה שבעלה של בתך הוא לא שובניסט. תקן אותי אם אני טועה.

      • באמת זכית. כמי שעבדה ופעילה בקרב ילדים ונוער. אין המדובר ברוב גורף, אלא במיעוט איכותי.
        מי שביכולתו להגיע לשם בבקשה.

        העניין הוא להכיר בכך שיותר מידי פעמים זה בלתי אפשרי.
        והעיתונים מעידים על כך.

        • אני סבורה שיש קודם כל להגדיר פמיניזם מהו. כפי שהתרשמתי לרבות מן הנשים בארצינו הקטנה אין שמץ של מושג מהו פמיניזם לאשורו ולא ידע בתיאוריות הפמיניסטיות.

          אדריאן ריץ ואחרות אכן דברו על פמיניזציה של העוני. היינו אשה שמתגרשת סביר להניח שכושר ההשתכרות שלה נופל מזה של הגבר. ואם היא נשארת עם ילדים, סביר להניח הדרדרות ברמת החיים.

          ואולם בארצינו הקטנטונת קיימות כמה בעיות. הנשים הן מאוד תלותיות ושבויות בנורמות מלפני מאתיים שנה וכך קיים לחץ חברתי-תקשורתי להיות עם גבר ולהביא ילדים עד שהדברים מגיעים לכלל גניבת זרע, ושאר מריעין בישין.

          בעיה נוספת היא העוני הגורף במדינה. או חלוקת משאבי ההון במיוחד בעיתות שלטונו של נתניהו, שכרגיל מעביר נושאים לתחומים המדיניים, ומנשל אט אט את המעמד הבינוני ומטה מאפשרות קיום סבירות.

          קיימות מדינות כמו שבדיה ואחרות בהן אין עוני, ולכן מידת האלימות ירודה יותר. אנשים אינם מרגישים חובה להינשא ומתוך רצון הדדי חיים ביחד וגם מביאים ילדים.

          בעיה נוספת והיא קשורה לזו הקודמת היא זילות בחיי האדם עד הפרת כל זכויות אנוש בינלאומיות. והיה ויוולד בן ואינו דתי רחמנא ליצלן, אפשר להשקיע בו שנות גידול וסופו שימצא עצמו טמון באדמה, בשבי או חלילה בבית לווינשטיין. הבנות נכנסות לאותו מעגל הסחרור של הלחץ להיות מקובלת למצוא זהות דרך הגבר.

          מה עושים, הפתרון של יעל ישראל אינו פתרון בעיני מכיוון שאיני מכירה את בעיותיה האישיות טוב יותר. אצלה לא נראה לי שהבעיה היא אידיאולוגית אלא יותר פסיכולוגית.

          מה עושים, במקום לקטר על הנשים להיאבק על זכויותיהן. לשאוף להשכלה, להשתלבות במגזרים ציבוריים ולעמדות השפעה ולא לכותרות כמו למשל, במקרה של כנרת ברשי. להפסיק לזעוק על הטרדות מיניות להפוך עצמן לקורבנות. ולהסתתר מאחורי סינר האימהות, או היחצנות וכו.

          לגבי הכותרות בהארץ או בכל עיתון אחר אין אלו המקומות אליהן יש להסתכל. אלא, איך מתפקדים שירותי רווחה, עובדות סוציאליות, מורות, שופטות, ועוד. הייתי רוצה שהאישה תלמד לקחת על עצמה אחריות, לדעת לקבל החלטות ולהתמודד עם המציאות שם בחוץ. כי בסך הכל המציאות הישראלית אינה מטיבה לא עם הגברים ולא הנשים.

          זוהי אכן נקודה למחשבה.

          ועוד משהו, מדוע יעל ישראל אינה מתירה מקום לתגובות פוסטים כאלו נגועים במידה של חרדיות ואם כך הוא המצב, איך היא אכן יכולה להביע את דעתה על אימהות.

          וליעל, לתשומת ליבך אינך יכולה להעלות פוסט אחרי פוסט ולא להשאיר מקום לתגובה, את הופכת כך את בננות למקום משמים, טורד, נגוע בשיטחיות שאינו מאפשר דיון אמיתי. קצת אומץ יעל להתמודד גם עם דעות המגיבים.
          ועל כך נאמר ואידך זיל גמור

          חוה

          • חוה, אין ברצוני לתקוף את יעל ודרכה, אלא להביע דעתי. כפי שראית היא הותקפה כאן קשות ולכן סגרה לתגובות ואין שופטים אדם עד שלא מגיעים למקומו.
            לכן אבקשך לא לתקוף אותה בבלוגי, אלא להגיב ענינית לעצם העניין.
            תודה וחודש- טוב.

          • הגבתי אריכות עניינית.

            ודעתך על תגובתי, היכן היא?

            חוה

            ואיני מתייחסת דווקא ליעל ישראל. אלא לסוגיית המגדר בכללותה.

            מה קורה כאשר אישה גונבת זרע מגבר על מנת שתוכל להתהדר בכך שיש לה ילד?

            אני אישית מכירה מקרים כאלה.

            היכן תשובתך על כל מה שפרשתי למעלה?
            על הפמיניזציה של העוני למשל.

            על היכחדות המעמד הבינוני והתחתון, למשל.

            על הקושי של הרבה נשים לקבל החלטות שצריכות מה שנקרא "ראש גדול".

            בכל אלו נתקלתי, וכן, כאשר הנשים תתחלנה להתמודד ולהגיד לא לכל מיני תופעות, אזי יחול גם השינוי אצל גברים.

            חוה
            על כל אלו אפשר לענות עניינית.

          • מעמד הביניים באמת נעלם כפי שאמרת. נשים שלא אומרות לא, אולי עברו התעללות בילדותן, אי אפשר לתת תשובה אחת למה זה קורה להן.

            התוצאה שגברים שעוברים התעללות הופכים הרבה פעמים למתעללים ונשים לקורבן.

            ואין אשמים. הם עברו סבל הם לא יודעים אחרת.

            האמת שכתבתי על זה ארוכות בספרי" כל העולמות של גאולה" ממליצה לך לקרוא ולהבין את דעתי על הנושא וזה ספר חילוני פרופר, דווקא דתיים מסתיגים ממנו.

            לדעתי אין פמינזם ושיוויון.
            אי אפשר להכנס לכל בית ולבדוק אותו ואת מעשיו. ואת האוירה האולי אירטית שהילד נושם ועושה בו שמות וגורמת לו לפעול כפי שהוא פועל כבוגר.
            אפשר רק לנסות למנוע כאב מיותר.

            ולמנוע. אני בדרכי. אחרות בדרכן. הרי לי יש דור צעיר והחלטתי על כוון.

            באשר לגנבת זרע. האחריות גם על הגבר שאוכל ורצה להשאיר צלחת שלמה.

            אולי כל השיוויון הזה פשט את הרגל.
            הם תמיד ירצו את הבלתי מושגות.
            הם תמיד יזלזלו בחלשות.
            כי הם ציידים בטבעם.
            ומלבד מזונות שיתנו לילד הלא רצוי,הם אולי לא יבקרו את הילד לעולם. אז שוב, מי סובל?
            יש חוקי ג'ונגל פרמיטיבים שלא ישתנו עם כל קידמה.
            זו דעתי והיא לצערי פועלת בשטח וגובה קורבנות.

            הנאות רגעיות ואין תוחלת.

            הרבה טוב.

      • שתי בנותי ושני חתני הם לא רק אנשי מקצוע מעולים אלא גם בני-אדם שהורים יכולים לכבד, ולא רק לאהוב!

  3. שמעון אדף

    שהם סמית שנראית כמו סוהא ערפאת, כתבה פעם לפני עשור איזה שניים שלושה ספרים של סיפורים קצרים, גרועים למדיי, חקייניים, עם פזילה קשה לאתגר קרת ועירית לינור, אחר כך הפכה למבקרת בהארץ. כמובן, שהיא לא ישרה, מוסרית או אמינה, והראייה, כיצד קטלה בהארץ ספרים את ספרה היפה של יעל איכילוב זמן פציעות, וזאת מדוע? כי מנחם פרי סירב להוציא לה ספר לאור!!

    אכן מטלון, סמית, ישראל, סופרות בישראל אם כוס ביוב פתוח, עלובות, פאתטיות, נקמניות, מומלץ לקנות את ספרן כדי לנגב את התחת עימו-יותר טוב מנייר טואלט!

  4. בדיוק הגשתי מאמר לכתב-עת שאמר דברים דומים מאד :)))

  5. חני ליבנה

    אביטל יקרה,העלית סוגיה מענינת, חשובה, שקשורה לחיינו, כל אדם ובחירתו, כל אדם ודרכו, אין לדעתי לשפוט, ואת אביטל לא עושה זאת, הפמיניזם נתן הרבה לנשים, כמו זכות בחירה בכל התחומים, אין לזלזל בה, בין השאר אפשר לבחור באמהות, ואפשר לא.לא לשכוח שחיים פעם אחת, אין הקדמה או טיוטה ולכן כל אחד ואחת צריכים לעשות מה שמתאים להם.אז בחירות טובות לכולנו

    • חני בהחלט, אישה לא חיבת ללדת ילדים.
      אנשים לא יודעים שעל הפוריות מצווה הגבר.
      בכלל לא האישה.
      האישה רוצה. מאחר ואינה מצווה על כך ה' נתן לה השתוקקות.
      בקשר לחיים רק פעם אחת. על כך יש ביננו מחלוקת.

      לצערי מה שלא מתקנים כאן, חוזר בעוד גלגול.
      כך שלפעמים יש הזדמנות נוספת ולעיתים היא פחות מפנקת על מנת שנתקן.
      חודש- טוב.

      • היי אביטל
        מאוד נהנתי לקרוא את הפוסט שלך.
        אני נהנית מאוד לקרוא גם את יעל ישראל.

        בתור אמא בעצמי לשני ילדים בגילאי בית ספר יסודי ,בחרתי לאחר הלידות לעבוד במשרה חלקית (50% משרה) על מנת שיהיו לי את הכוחות הפיזיים והנפשיים להיות עם ילדיי, להעניק להם . ועם כל הכיף שאני איתם, מרגישה לא פעם תסכולים על כך שויתרתי לעצמי על חיים של הגשמה עצמית למען הילדים.
        מקווה שאוכל בעוד כמה שנים לעשות הסבה מקצועית ולממש ולעסוק במה שאני באמת אוהבת.
        לגבי דבר אחד שכתבת אני חולקת עלייך – את כותבת על האמהות המושלמות שהן גם קרייריסטיות וגם אמהות למופת וגם הכל מתוקתק אצלן.
        גם אני פעם חשבתי כמוך שיש אמהות מושלמות ,אך זה רק נראה כלפי חוץ,רויטל.
        אותן נשים שעושות הכל לבד , שעובדות משרה מלאה בחוץ ואחר כך מגיעות הביתה ומנקות ומבשלות ומכינות שיעורים עם הילדים,מסיעות לחוגים וכו' . אותן אמהות שלא צועקות כשקשה להן מגיע יום והן בסוף מתמוטטות.
        אין דבר כזה מושלם !
        שיהיה חודש מעולה והמשיכי לכתוב כי אני נהנית מכל רגע :)

        • כף, לי שאת קוראת ומגיבה. את הרי קוראת ותיקה.

          בעצם, אנחנו חושבות אותו דבר, שאמהות מושלמות הן נדירות ושלרוב השילוב בלתי אפשרי.

          היו לי תקופות שעבדתי עד חמש וחצי בכמה עריםם בארץ, והילדים שלי קרסו. איבדתי שליטה על מה עובר עליהם בבתי הספר ובגן.
          כיום המצב הפוך , אני שואפת לעבוד יותר ויותר , אך ה' מגביל.

          אם כי גם הכתיבה היא עבודה, שאיש לא מכיר בה.

          אבל מבינה את הרצון להגשמה עצמית, מלאה, בלי לפספס כלום, מול הרצון להעניק לילדים.
          אבל גם הילדים הם סוג של הגשמה, בעיקר אם הבאת אותם מתוך בחירה. ואולי אנחנו רוצות לאכול את כל העולם.
          פחות מידי שמחות בחלק שישנו, ושנפל בחלקנו. צריך לחשוב על זה.
          הרבה נחת!

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת