תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
בזכות שפרה התחלתי לכתוב שירים. הגעתי מיד -אליהו לגבעתיים ונראיתי משונה.לא היו לי נעלי אדידס , שלא לדבר על זה שהאמנתי באלוקים ,במקום שבו כולם היו נורא חכמים ודברו רק על טבע, ורצו במרחבים וניצחו בכל הריצות הארוכות, קצרות ,בעוד אני מזדנבת אחריהם חסרת נשימה. שלא לדבר על זה שלא הבנתי כלום מהחומר הנלמד בכיתה . הורים שלי תמיד צרחו עד לב השמים והחרישו אוזניים וכל השכונה התלוננה על השכנים המופרעים מיד -אליהו שהורסים פה את התרבות והשלווה , קצת שלווה!
ושפרה הייתה הילדה היחידה בכיתה שהתייחסה אלי וגם זה בסתר , כיי לא מקובל שילדות מקובלות הורסות לעצמן את המעמד ככה סתם, בלי סיבה.
אני כתבתי סיפורים ארוכים ושפרה הסתפקה בשירים ובזכותה הכרתי את יהודה אטלס ועמיחי. לפניה אהבתי רק סיפורים ארוכים . זה העניין ..שבתות ארוכות הייתי יושבת בחדר המסודר של שפרה ומקריאה לה את מה שכתבתי לעצמי ומקשיבה למה שהיא כתבה על עצמה, או לא על עצמה.
לא סלחתי לה על זה שהסתירה אותי מעיניי כולם והכי כעסתי עליה בגלל אברי. אז זהו שתמיד כשאהבה נתקעת באמצע הכל רק הולך ומסתבך. מסתבך ומתלפף.
הוא היה שלי אברי, השכן הפרטי שלי שגר מולי, דלת נושקת לדלת, קיר לאסלה,ויחד הקמנו חבורה סודית וגדלנו חתולים ובילינו ביחד שעות על גבי שעות. כשאבא של אברי נפטר משבץ לב שמעתי את הצעקות שהקימה אימו ואת ההנשמה שהעניק לו בנו הבכור, הכל נשמע, חוץ מהמוות. אברי היה בן 11
גם בשביל אברי הייתי סודית, כי בפני כולם הוא טען שליבו שייך לשפרה. ושפרה טענה שליבה שייך לאברי ושניהם בעצם לא דברו כמעט אף פעם.לא באמת, שיחה. אברי לא שוחח לעומק עם איש חוץ ממני וגם איתי הוא דיבר יותר על ילדים אחרים בשכונה , או על חתולים . אף מילה על אבא שלו ועל המוות החטוף שגדע מה שגדע.
שפרה ואברי חיפו על הנביבות המשותפת שלהם בצחקוקים מטופשים ,שנזרעו באקראי תוך כדי עבודות קבוצתיות או בטיולים של התנועה.אבל הם טענו שהם אוהבים ואברי הציע חברות לשפרה ושפרה הסכימה, ושניהם התעלמו ממני החברה הסודית והמטרידה.לא הייתי ואם הייתי נשמתי לתוך השרוול ואם התעטשתי, זה קרה רק בגלל הנטיה המולדת שלי לאלרגיה, ממש לא בכוונה.
זה לא נגמר טוב ביני ובין אברי ,כי ברגע מסוים הוא כן התאהב בי וזה היה הרגע הכי לא נכון מבחינתו ואני נסתי על נפשי, לא לפני שרוקנתי לו את האוויר מתוך גלגלי האופניים החדשים שעמדו בכניסה.
ושפרה היא עשתה כל מה שאני עשיתי, למדה, משחק, התחתנה , עזבה את המשחק, בחרה מקצוע אחר, התבססה.
לדעתי היא שכחה את אברי.
ובטח שהיא כבר לא כותבת שירים .
שירים זה רק לאנשים כאלה..סודייים, לא מורשים.
לא מוחתמים באשרורים כאלה או אחרים.
אהבתי מאד אביטל
רק לא הבנתי למה הוצאת לו את האויר מהגלגלים, למרות שכמטפורה זה מאד מוצלח.
פחדתי לסבך את הסיפור הקטן הזה, אך מבטיחה להביא את רגע הזה בו רוקנתי לו את האוויר מהגלגלים בנפרד, כתוב על גבי פוסט.
זה היה רגע מאד מפחיד.
תודה לך ענת היקרה על תגובתך.
סיפור יפה, אוהבת בו את הפרטים ואת הסודיות
לאור העובדה שמדובר באהבה נראית לי הוצאת האויר מהגלגלים לגמרי מתבקשת .
אם לאברי היו צמות היא היתה בוודאי מושכת בהן 🙂
וגרוע מזה:)
כתוב מושך ורגיש, והאהבה תמיד מפריעה, אך אוספת זכרונות
אישית אני כותבת כדי להשתחרר, ילדותי זכורה לי כסיוטית וביחוד תקופת המעבר לגבעתיים הבורגנית שאינה אני עד היום.
והאהבה? חבל ששהתקיימה מבחינתי כי נענתה מאוחר מידי.
מצד שני זה באמת חומר של כותבים.
תודה חני.
מקסים וקולח . מסכימה גם עם המסקנות בדרך זו או אחרת לגבי כותבי השירים הסודיים. אבל מה הם הכי רוצים? לפרסם אותם. להראות.
להראות לכל השפרות:) וגם לעצמם וגם אולי להתחלק בבדידות הזאת ובתובנות שצמחו מתוכה.
תודה מירי אהבתי מאד מה שכתבת על משפחתך ואת עבודתיך כמובן.
מאוד יפה ומרגש אביטל,לכל אחד השפרה והאברי שלו, אהבתי במיוחד את סוף הספור, על המשוררים הלא מאושררים אלה, שצמחו בסתר בהחבא, לא מקובלים , שהרי ידוע ,שרק מתוך הפצע והאי נוחות צומחת היצירה
תודה חנה.