תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
היא מספרת לי על בנה שטבע בים.
מפיה נוזל קצף לבן של גלים. רוק וערבוביה של רגשות מבוישים נמהלים בין ההברות שנהגות בקושי רב, אך מתעקשות לצוף . ואני תוהה אם המילים האלה שהיא שולחת אלי ,הן מצופה האחרון?
"הים לוקח את מי שמתחשק לו ", היא מסבירה ונאנחת והוא היה בן שמונה עשרה . שמונה עשרה זה בכלל גיל? חמישה טבעו באותו יום . המציל שבת , אבל אלוהים גם לו הייתה מילה , והבן שלה טבע.
מאז שהוא טבע היא הספיקה לעבור חמש דירות , בעלה פוטר והיא מנקה משרדים, מטפלת בזקנים ומקווה שזאת שנשארה , הבת , יאללה באמת , שתחליט כבר להתחתן ותביא איתה עוד בן . בן חדש , בן שאין עליו בעלים קודמים, כמו שהיו לדירות שעברה במרוצת השנים החפויות.
" בן נחמד יש לך!" היא מציינת בערגה ומצביעה על העגלה הרוחשת.
פניה חשופות לשמש המתעללת ,שערה אסוף ברישול ושיניה הגדולות מעידות על תאווה בלתי נשלטת לאוכל ובישול.
" הספקת להכין משהו לשבת ?" היא מתעניינת.
ואני חושבת על אלוהים , ועל הים וחוזרת לשבת אחרת, שבת חורפית בביתה של נינה בת כיתתי ,שאימה הייתה חולת סכרת ואביה היה עוד גבר אלים ונרפה. נינה הייתה מכוערת וגוצה ואני הייתי כל מה שנפשה חפצה: גבוהה , כבויה ונחשקת. כל השבת היינו נחות בחדרה של נינה והיא הייתה פורטת על גיטרה ושרה שירים של הביטלס בקול בוטה ומלא . מיד עם הכוונת המיתר הרופף , אביה היה טורק את דלת הכניסה של הבית בזעף ,אימה בעלת הרגלים הנפוחות הייתה מתרווחת על כיסא צר במטבח ומניחה לעפעפיה הבצקים להשמט באיטיות, אחיה הבכור היה פוצח בשיחת טלפון קולנית עם חברתו שלמדה באקדמיה למוסיקה שירה אופראית ,ורק אני הייתי עוצרת את העולם בשבילה . אוזני מזדקרות לקצב המילים שאומרות:let it be ,הדמים הגועשים שגעו בנו ,שקטו ,כמו שטו על מי מנוחות , לא הייתה בנו כל סערה רק קבלה של הדברים כפשוטם ומשמעם, מין השלמה של נשים בשלות יותר ומפויסות במלוא כאבן ,ואז בלב השקט הפלאי , אחיה האמצעי , עופר, היה מתפרץ לחדרון , על כתפיו מונח ברישול מעיל עור גנדרני, לחייו העגולות אפויות היטב וערגתו השוקקת תרה אחר בת ברית עליזה . מיד עם כניסתו לחדרון נינה הייתה קורצת לעברי , מעבירה בגבי צמרמורת תחושתית ,ואני הייתי מצחקקת לעברו בלי קול. גם ללא תווך ישיר שלה , כבר קלטתי שבתוך כל הגבריות המרושלת שהתעטפה במעילי עור ,הסתתר מין דובי אכפת לי שאוהב את אימא , אבל אני חיפשתי בגברים שלי נהמות של בלוז , מתובל בקצת רוק אנד רול תוקפני ,ולכן לא אימצתי אותו בחום אל שפתיי. נשארתי מסתורית ומסווגת.
למעשה גם אם שיווקתי מסתורין , הרי בתוך תוכי נותרתי בול עץ חבוט, בדיוק כמו נינה גם לי היה אב אלים ומאיים . אם כי אימי הייתה בריאה וחמקנית ,וכל מה ששמעתי ממנה מאז ומתמיד הוא: שאני ילדה יפה, ומעבר לזה יוק. מעולם לא שרתי ובטח שלא ניגנתי , רק חיפשתי אחר דליקה גדולה וחורכת . דאגתי ללבות אחרי להבות תמירות שיסתירו את מה שאני לא רוצה לראות, שיגרמו לעיניים העשנות לדמוע בלי סיבה , רציתי שלפחות בגלגל העין הבוהה ינצנצו להן דמעות משמעותיות ולא שקיפות עזובה . בטח שלא רציתי חמימות של אח בוערת ורגליים נפוחות של אימא שנבלעות תחת מעטה של מעיל עור, שמעסה כתפיים גבריות ,ומבליט עיניים ערניות שמתרוממות מעל שורת קני הסוף ,שמצטופפים על גדות הנהר השלו, השלו מידי.שכחתי ואולי רציתי לשכוח, שגם שם לפעמים הרוח סוערת והקנים נעים באי שקט בולט , והראיה מתעמעמת ,מחמת מכות הקור ששולחת עימה הסופה .
.
החודשים נקפו והשבתות החורפיות בהן ביליתי בחדרה של נינה חלפו להן ,והתעודה שהשגנו תודות להן , הייתה כאמור גרועה. נינה ידעה לנגן ולשיר ואני רק ידעתי שעלי להיות יפה, אך דחיתי את הביצוע למועד מאוחר יותר . כאמור רוב הזמן לא ביצענו את מטלותינו הבית ספריות ,ולכן בקיץ שהיינו אני ונינה במין מרתון של שיעורי העשרה ,שהעניק בית הספר לתלמידיו המתקשים ,ואני שוב ..יפה ( לדברי נינה)אך לא ממש נאמנה, ניתבתי את דרכי בין נינה לבין בנות עצלניות אחרות שנראו לי הרבה יותר הרפתקניות , פחות דיכאוניות ובעלות היכולת רבה יותר לקדם אותי במסלול החברתי הנחשק .נינה שרק ניגנה ושרה והשיר האהוב עליהlet it be, כבר היתה לי לצנינים.
באותו יום חזרתי הביתה משועממת ,בשעות בצהרים פתחתי את הרדיו ושמעתי את הקרין המיומן מודיע על שלושה שטבעו בים, הם שחו להם בניחותא בחוף בלי מציל ונלכדו במערבולת ,לאחד מהם קוראים עופר נעים.סגרתי את הרדיו ונשכבתי על המיטה כנגד הקיר בעיניים עצומות, הכאב איים להתפרץ, אך עיניי הבוהות נותרו כהרגלן חלולות מדמעות.
לא הגעתי ללוויה, וגם לא לשבעה, ומעולם לא מצאתי יותר את דרכי אל תוככי ליבה של נינה. השתנינו. נינה הפכה לזועפת ואני ליהירה.
רק אחיה הצעיר , עופר ,נותר צעיר מתבגר ,לא נגוע, תלוש מעברו , קל רגליים ,משיג את מה ששתינו לא הצלחנו לכמת ,כך הוא חי את חייו הקצרים ,וכך הוא גם מת.
ספור מרגש, מפגיש שני זמנים וכאב גדול
את כותבת כל כך יפה – ונוגע.
תודה היום שקעתי בהרהורים שאולי כבר לא אהיה סופרת לעולם ותודה על עידודך זה.
תודה חני , זה באמת כואב, ויש לי המשך אם כי לא ישיר שמחכה להכתב.
נפלא כתוב אביטל. צדתי שני משפטים:
"ואני הייתי כל מה שנפשה חפצה: גבוהה , כבויה ונחשקת. "
"רק חיפשתי אחר דליקה גדולה וחורכת"
נהנתי לקרוא אותך
אני מאד נהנת מתגובותיך הנדיבות איריס.
הי אביטל, שכבר לא תהיי סופרת לעולם? בשבילי את כבר סופר סופרת. יש לשתף במידע ויש לדעת לספר את הסיפור ואת בהחלט יודעת את שניהם.
סיפור מאוד יפה ,אביטל, ויש בו משפטים ממש פנינים, כמו למשל השורות הפותחות את הספור שיש בהן מטפוריקה של ים, את כותבת יפה ומיוחד
חיפשתי בגברים שלי נהמות של בלוז מתובל בקצת רוק אנד רול תוקפני" יפים ומיוחדים משפטים אלה
תודה לך חנה על תגובותיך המאבחנות .
הרבה אהבה.
תודה לך סיגל, מי יודע גם ואן גוך התגלה לאחר מותו, אמשיך לכתוב כאן ואולי אחרי מותי יאמרו "וואו היא הייתה מוכשרת" 🙂
אביטל
את כותבת כה יפה
יש משפטים שהם נוצצים ממש
תודה ריקי.