לשקר לפאפא על שבת ,( לפרויקט הזיקנה)

" אתם שומרים שבת?" הוא שואל 

" שומרים , שומרים," אני משקרת בנחישות , על פי בקשתה המפורשת של אימא.

" מדליקים אור?" 

" מה פתאום?" 

" מבשלים?"

" אםםםם, לא!"

" נוסעים?" 

נמאס לי לשקר לו ואני רוצה להודות בפניו שכן בשבתות אנחנו נוסעים לים ושם אבא מכסה אותי עד צוואר בחול החם,הוא מניח אותי כך אפופה בגרגרים  ונכנס לטבול את כרסו התפוחה במים המלוכלכים  ,  אחר כך הוא פונה לשחק עם אימא במטקות ואני מחכה שיתיר אותי מכלאי  בשפתיים חשוקות . שמיכת החול מעיקה עלי מאד  ואני חשה כמו טרף מיובש שהפך למומיה לוהטת , איך מרגישים ששומרים שבת?

לאה השכנה שלנו שומרת שבת ובגללה קנו לי שמלה מתנפנפת ונעלי לק שחורות , על פי בקשתי המפורשת  הפכה אימא את תלתלי הפרועים  לבקבוקים בוהקים וכך בשבתות החורפיות אני יוצאת מיד אחרי הדלקת הנרות אל בין שברי הענן ומרגישה משהו מן האיסורים הכפויים שפאפא מדבר עליהם. בערב שבת אני ולאה רצות לבית הכנסת ושם אנחנו מתאמנות בלהתפלל את תפילת שמונה עשרה , בלשיר את "וטהר ליבנו.." כשאני שבה משם אל תוך הבית המנומנם , אימא כבר מדליקה גפרורים מתוך קופסא תכולה שכתוב עליה " נור", ומחממת לכולנו  ארוחה משביעה . די מהר אני  שוכחת את קדושת היום שדומה  לשבת ומכל מה שאמור להתלוות אליו, אני רעבה!  וכשרעבים מותר לאכול !

" שמע ישראל את אומרת?" פאפא  שב ושואל והפעם איני משקרת " כן, כן וגם את המלאך הגואל."

מרוב שקרים כבר הפסקתי לראות את הים, חדלתי להבחין בגאות ובשפל והדבר היחיד שניבט אלי הן עיניו התכולות אפורות של פאפא ושערו הלבן . הרוח העזה שפושטת על החוף מלבינה את שקרי ואני שבה ומלפפת את מחשבותי, מהדקת אותן חזק  סביב הקור החשוף שחודר באכזריות אל תוך עצמותי הרכות.

 כשאני חוזרת הביתה לעת ערב אימא מתענינת במה שהיה " הוא שאל…"

" כן ושיקרתי!" אני עונה .

אימא פולטת אנחת רווחה .

סבא פאפא ילך וירזה מביקור לביקור ,מחלת הלוקמיה תהפוך את חליפותיו השחורות למדלדלות יותר , אולם הילוכו האלגנטי והזקוף יוסיף להטיל מורא על סביבתו.

במהלך ימי מחלתו הוא  יסרב לקבל מנות דם מגויים ויעדיף לגווע באיטיות אל מול פניה ההמומות של מאמי .

בוקר אחד הודיעה לי אימא בקול נשבר על מותו, לא חשתי כל צער רק הקלה על כך שימי השקרים העמומים שלי תמו.

את הצער על מותו אני חשה עתה באיחור של  שנים רבות כל כך,הצער מתדפק על דפנות הבטן ומזעזע  את צירי בית החזה, תחושת אשמה דקה ומבהילה מתלווה אל תוך נבכי הצער המודחק כמו הייתה חלק מעסקת חבילה כוללת שתכיל את זכרו .