בכל ההרצאות שאני הולכת אליהן מדברים איתי על הגאולה הקרבה . מה שגורם לי לנבור בכל הגלויות אליהן הושלכתי בימי חיי.
הגלות הראשונה התרחשה על רקע המעברים התכופים בין לוקסמבורג לישראל. בין מנטליות אירופאית לחיספוס ישראלי.
אסביר את עצמי.
גדלתי בשכונה פשוטה בשם ' יד – אליהו' אולם בימי החופשה הגדולה נהגנו אני אימי (ואחר כך גם אחי ), לשהות חודשיים שלמים בלוקסמבורג. כשהנסיעות מומנו על ידי סבי וסבתי.
שניהם התגוררו ברחוב הפיונסרי, טפט בצבע חום קישט את חדר המדרגות המהודר שלהם, ובין הקומות היו תלויות תמונות, ואף פוזרו כסאות שנועדו להקל על המטפסים לקומה העליונה. מאריה, סוכנת הבית התגוררה בקומת הקרקע, בעלה האיטלקי עבד כמאבטח בארמון הלוקסמבורגי. ארמון אותו בקרתי מספר פעמים. מן הבית המנותק לכיכר העיר ההומה, עבר פארק רחב ידיים שסופו פרץ לרחוב המרכזי בעיר. שם מול אוסף השוקולדים של המעדניה' נמיר' ידעתי שהגעתי אל השמנה והסלתא הלוקסמבורגית. אל חנויות היקרה, המסעדות והבנקים. העושר נראה לי מובן מאילו. גם אם לא הייתה ביננו נגיעה ישירה . רק נגיעה עקיפה, מגרה. כאמור, דיברתי שתי שפות, הכרתי שתי תרבויות ולא ידעתי במה לבחור. האם אבכר את התרבות האצילית המתוחכמת של אימי? או שמא אשקע בישראליות הנחרצת של אבי?
אהבתה החמקמקה של אימי השאפתנית גרמה לי לדבוק, ב'מאמי', הסבתא שלי. היא לא הבינה עברית, או ישראלית, רק צרפתית או איטלקית. לא הססתי לרגע, והתאמתי את עצמי אליה . לאט, לאט שלטתי בצרפתית, וידעתי לתרגם בראשי את המלל האיטלקי הבלתי פוסק שלה. במבינו היו הילדים. מאמי הרבתה לשוחח על המבינו , במבינה, עלי. אני הייתי בראש מעינייה. אני הבמבי הפגיע הצמא לשפתה. למגעה. לוקסמבורג, על יערותיה ורחובותיה השלווים הפכו לנוף ילדותי השנייה.
עמוק, עמוק בצל נבכי נשמתי ראיתי בנוף הישראלי ובנוף הלוקסמבורגי שני וקטורים הפוכים שמאימים לכלות אותי. המדבריות הישראלית המתגרה, מול הרטיבות המיוערת בלוקסמבורג. במה אבחר? נמשכתי לשני הכיוונים כמו מטולטלת .
בתום החופשה, הייתי חוזרת עמוסת חויות לארץ. כשהייתי מסתכסכת עם חברותיי לשכונה חשתי עד כמה איני ישראלית שורשית, לא ידעתי לקלל או למשוך בשיער, הייתי עדינה כדי עד גיחוך. דבר שהפך אותי למתבוננת נצחית או לחילופין, לקורבן. חוויה מנוגדת קרתה לי כששהייתי בלוקסמבורג. לא אשכח איך רבתי עם חברה" מהגרדרי "( סוג של צהרון לנשים עובדות), סטרתי לה מתוך משובה רגעית, מיד זוהיתי כישראלית "הברברית".
אבל למרות הכל אהבתי מאד את יד אליהו, שכונת ילדותי ממנה הוגליתי בגיל עשר. המשפחתיות חסרת הפשרות, המעורבות ההדדית, טבעו בי עממיות לא מובנת. החגים והמועדים נחגגו שם בלי כל פשרות. בשבועות הסתובבתי עם זר פרחים על הראש, בשמחת תורה נפנפתי בדגל מקרטון שקושט בזהבים, בפורים רדף אחרי מאיר המטורף השכונתי מכריח את כל הילדים, בינהן אני ( הלוקסמבורגית המיוחסת) לקשקש ברעשן עצום מעץ. " לא לפחד ממני, לא לפחד, פ ו ר י ם ש מ ח !" הוא זעק באוזני. כל הזכרונות הללו נמוגו, או יותר נכון , הודחקו, ברגע אחד. אז, בגיל עשר, ארזה אימי ארגזים, הדביקה מדבקות ועברנו לגבעתיים, נאלצתי להסתגל שכונה בורגנית וחסרת יחוד. בית הספר חרט על דגלו חילוניות שיויונית, ה' לא ברא את העולם, אלא כח שנקרא לו 'טבע'. את בית הכנסת החליפה תנועת הנוער שזכורה לי כחביבה, אולם עדין רציתי את חוית הדבקות בה' שהלך והתרחק ממני. בסך הכל הייתי די בודדה, נתונה לפגיעות אלימות מצד בנים מתוחכמים, שהוריהם פעלו רבות למען האנושות, אך לא למעני.
עד היום כשאני פוקדת את גבעתיים אני חשה כמו זרה שמבקרת בבית מרקחת לעשירים. פתאום אני לא מלוקסמבורג, "אני מהשכונה אני" ובא לי לקלל עד שהאוזניים יזדקרו והלבבות יסמיקו.
אולי חויות הלמידה זכורות לי כקשות משאול, מפני שבגיל חמש שנים ועשרה חודשים הוגליתי ילדותית וחסרת בשלות רגשית מהגנים הדתיים אליהם שלחה אותי אימי, אל בית ספר חילוני רועש וסואן בשם " גיבורי ישראל". לא הייתי מהגיבורות. ההפך. כל הלקויות שלי בתוספת חוסר הבשלות הקונגטיבי רגשי נשפו בעורפי עוד שנים ארוכות, שנים של גלות.
את גיל ההתבגרות חוויתי במהדורה מקוצרת, בגיל שש עשרה גליתי מבית הוריי, סיפור ארוך שלא לכאן.
ואז כמובן.. באופן הכי לא צפוי. כמו באגדות ובסיפורים שמתחילים ב.. בוקר בהיר אחד.. הגיעה ביתי לגיל האמור, ולפתע תהיתי איזו אחריות עלי לקחת עליה, אם בכלל. זכרתי שבגילה כבר הייתי לגמרי ברשות עצמי. רק בעקבות שיחות עם חברות קרובות, השכלתי להבין שעלי לדלג מעל הסדק, מעל אותה גלות.
והיו עוד כל מיני גלויות קטנות ומעצבנות, גלויות נפשיות .
והרב אומר שזה דור הגאולה, הרבה ניסיונות שאם לא נתייחס אליהן, יתחולל מהפך, תגורש הגלות.
וגם חזרה בתשובה היא סוג של גלות מהמוכר, הליכה אל הלא המוכר .
מוזר שאני חושבת גאולה וכותבת כאן על הגלות. אני מניחה שהכתיבה היא כלי בו אני משתמשת על מנת להשתחרר.
ועוד כמה ימים ראש חודש, אז שיהיו בו רק בשורות טובות לכולנו, מי ייתן ויוסר מעל כולנו עול גלות ושיעבוד, כל אחד והגלויות שלו, כל אחד וההשתעבדויות שלו, אמן ואמן.
תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
גלה גאל, מה שמבדיל ביניהם הוא א" וה" יוצאים מן הגלות אל הגאולה, ומי שלא היה בגלות לא יודע מהי גאולה, ולכן נראה לי שהערבבו לך השניים שניהם אוחזים בנפש,
נכון אורה, כמו כל דבר . הגבולות תמיד כל כך דקים ומטושטשים.
אביטל אני אוהבת לקרא דרך העיניים שלך.
יש את היער, וגם את העץ הבודד שבעיניי זאת את עם הראיה הפרטית, איך את מתרגמת את מה שאת רואה
להתראות טובה
המבט של הגלות הוא מיוחד – הרבה יותר רגיש ויצירתי מהמבט הבוטח של מי שכבר נגאל, או שמעולם לא הריח גלות. כמה התרבות שלנו התעשרה מאז שהגלותיים למיניהם הרימו ראש. אם אפשר לאפיין משהו בבלוגיה הזו אז אולי זה שיש כאן גולים בארצם? שלהביט במבט שונה זה קצת גלות, לא?
נכון מיכל, הענין הוא תמיד לשאוף שהמבט יוסיף לנו את הא" .
חודש טוב .
תודה טובה על תגובתך המקסימה באשר ליער ולעץ הבודד.
אביטל, מרתק ומעורר מחשבות.
אחזור אל בלוגי כדי לתת קישורים לשני שירים, האחד של רות בלומרט. השני של ארז פודולי. עוד התייחסות מרתקת למונח גלות.
נשיקות.
תודה איריס, עוד שכנה שלי ארזה ועפה מכאן היום. אני רגישה לתנודות שהולכות ומצטברות. נותנות ריח של גלות. או שזאת רק השקפה. והתגובה שלך באה לי בזמן.
שבת- שלום.