השפיות שלי צועקת לשכוח אותך.

נכתב לעילוי נשמתה של חדווה. א. ש.

חדווה יושבת חנוטה על כסא

ואין שום מוצא .

העיניים שלה עדין הכי כחולות שיש בנמצא

והעצב שלי מודחק, לא קיים .

העצב שלי נרדם.

אני מנסה לסגנן מילים

כאילו מילים יפארו מצב .

אבל חדווה לא עונה לי ,

בחוץ קר עכשיו .

מיתרי הקול שלה אינם ברי שימוש ,

את צרכיה כבר מזמן אינה עושה בבית שימוש .

חדווה תינוקת בת יומה.

האימא המדומה שלי גוססת

והמשפחה האמיתית שלה מתכחשת לקיומי.

האימא המדומה שלי תמות

ואיתה כל שנות העשרים שלי .

חדווה, השפיות שלי צועקת לשכוח אותך,

והצורך צורח לצרוך אותך .

לצרוך, לא לשפוך, לא לפזר על הרצפה..

חדווה ,כשאסגור את הדלת ,

אנא בקשי מהם,

שיעבירו אותך (בעדינות )

כאילו היית נסיכה ,

אל עבר המיטה הסמוכה.

תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם