סיפור למיזם של אומי, סיפור , שמו : לא יכול להיות שזה היה חלום

 אני כולי מתחת לשמיכה בתוך המערה שלי . הראש שלי , הרגליים , הכתפיים הכל מכוסה וחם לי נורא , כמעט שורף. חווה הבובה שוכבת שם איתי . אני יודעת שהיא מאד עייפה . העיניים הכחולות שלה עצומות . אבל בכל זאת עוד אפשר לראות קצת מהכחול שמתרוצץ לה מתחת לריסים. חשוך לנו אבל הכחול הזה הוא כמו זיקוק סודי , כמו ברק . ברק שמתחבא מתחת להמון שמיכות . אני מסדרת לה את השמלה , שלא יראו לה את הפיפי . זה לא צנוע , זה מה שהגננת טובה אמרה.

" את שומעת חווה?" אני שואלת אותה.

היא לא מספיקה לענות לי כי הקולות של אימא ואבא  חודרים לנו אל תוך המערה,מרעידים את הקירות שלה. גם  כשאני מצמידה אצבעות אל תוך  האוזניים ,אני עדין שומעת את הרעמים המפחידים שהם זורקים אחד על השני.

אבא אומר לאימא :" יא חתיכת נבלה בזבזנית, את הראש אני יחתוך לך שמעת !"

 אימא עונה לו בקול רועד : " שמענו עליך איש עסקים נכבד , החובות שלנו זה רק בגללי נכון? "

" אל תחפשי אותי." אבא צורח.

" מי שמדבר." אימא עונה בצווחה מצפצפת  . 

אבא עונה לה במין גרגור : " תיזהרי ממני נבלה" ואני מדמיינת איך היד שלו נוחתת לה על הפרצוף. "פאףףףף.. ."

 

אבל אז למזלי הוא אומר : " ממך אני כבר מיואש , אני ילך לראות מה עם הילדה."

איך שהוא אומר את זה , אני יוצאת במהירות מהמערה ומותחת מעלי את השמיכה . אני שומעת נכנס על קצות האצבעות כמעט אל תוך החדר.

" לילי, " הוא ממש לוחש.

" כן ." אני אומרת.

" את עוד לא ישנה."

" לא." אני עונה .

" התפללת כבר ?"

" תכף, אבא אל תשכח להשאיר לי אור במסדרון כי אני פוחדת."

" בטח חמודה." הוא עונה ויוצא .

 עכשיו הוא כבר מניח את העקביים על הרצפה . אני שומעת אותו הולך הליכת שוטר , הוא פותח בגסות את הדלת של המרפסת .

" הוא בטח יצא לעשן שם." אני מסבירה לחווה שיצאה כבר מן המערה ושוכבת לידי . צריך לחפוף לה את הראש , אני נזכרת. 

מחר, אני מבטיחה לה בלב ומתכוננת להחזיר את שתינו אל תוך המערה . אני מושכת לחווה את כף הרגל בעדינות ואז אימא נכנסת . היא מתיישבת בעדינות על קצה המיטה שלי . הקול שלה נשמע חנוק . היד שלה ממששת את הכרית הריקה וזה הסימן שלי לצאת עוד פעם מהמערה .

" לילי חמודה," היא מדברת כאילו לעצמה.

" כן," אני לוחשת.

" אם אני ואבא נתגרש עם מי תרצי ללכת איתי או איתו?"

אני שותקת . שניהם לא ממש נחמדים.
 פעם גברת כהן השכנה שאלה אותי במדרגות :" " לילי את מי את אוהבת יותר את אימא או את אבא?"

" כשאבא כועס אז את אימא , כשאימא כועסת אז את אבא ." עניתי לה ובלעתי רוק במהירות .

" אוי זאת ילדה חכמה!" היא אמרה .

ועכשיו מתחשק לי לענות לאימא את אותה התשובה . הצרה היא שהיא תיעלב .

" טוב את לא חייבת לענות לי עכשיו." אימא לוחשת ומוסיפה ," אל תשכחי להתפלל."

אבא חוזר מהמרפסת . הוא אומר לאימא משהו ושניהם הולכים לכיוון חדר השינה. אבא מכבה את האור במסדרון , למרות שבקשתי שישאיר אותו דלוק . פלסטר שחור מכסה את כל הבית . הוא רוצה לעצור לנו את הדם , למרות שלא בקשנו את עזרתו.

 

אוף ,עכשיו כבר לא מתחשק לי להיכנס אל תוך המערה. אני מתפללת מהר ומדמיינת שהמילים שלי היא טיפות של גשם שטפטפות מהפה שלי אל תוך השמיים . המילים שלי עוקפות את הפלסטר.

"זה נחמד אם פעם ירד גשם הפוך." אני מסבירה לחווה . לוחץ לי בבטן , אבל החושך במסדרון משאיר אותי במיטה . החושך שעדין רוקד עם הפלסטר ,מפחיד אותי. אני בטוחה שהוא גם שוחה בתוך המים של השירותים . כל זה עוצר אותי  מלרוץ לשם.

 

חוה מסכימה איתי שזה קצת מסוכן. אני מחבקת אותה חזק ושתינו נרדמות. אנחנו עוברות מחלום לחלום , נכנסות , מבקרות וממשיכות. לכל חלום יש צבע אחר , כמו בציורים שלי בגן. חלום , סגול , ירוק . חלום עם פתיתים ומיץ לימון . חלום כתום. בחלום האחרון, אני נשארת הרבה זמן, כאילו בלי סיבה . אני  עומדת בתוך מסדרון ענק . אני לא פוחדת מהאורך שלו ,אני עוברת לאורכו , עטופה בשמחה , הראש שלי לא מתחבא בין הכתפיים, העיניים שלי לא מתבלבלות, אני רוקדת ורצה , לוחצת על הידית , נכנסת , מורידה את המכנסיים , מתיישבת בנוחות על האסלה ואז משתינה פשששששש.. ועוד פעם פששששששששששהמיטה שלי הופכת לים חם .

"זהו" אני מעודדת את עצמי .

" הצלחתי. איפה חווה שתדע , חוה .."

חוה שותקת, אני מנערת אותה .

" חוה.."  

עכשיו  אני פוקחת את העיניים ורואה שהאור של הבוקר כבר דופק לי על החלון. לרגע טוב לי. הטוב של הלום נוזל לי לתוך השמש  המתוקה. כבר לא חשוך יותר. הפלסטר השחור לא עוצר לי יותר את הדם. אין עלי שריטות. חה , חה , חה.    ואז פתאום  אני נבהלת נורא. לא , לא הלכתי באמת לאורך המסדרון. לא רקדתי , זה היה רק חלום . חלום שמח כזה, לא בעצם חלום רע,  אני השתנתי בתוך המיטה! לא, לא יכול להיות שזה היה חלום , זה היה כזה אמיתי .

" חווה את שומעת אותי?"  אני מלחששת. 

 

היא לא מגיבה. מייד אני מורידה את מכנסיי הפיז"אמה , את התחתונים ורצה לחדר האמבטיה . אני זורקת אותם אל תוך הגיגית הירוקה ומחביאה אותה מתחת לכיור, בתקווה  שאימא לא תדע על כלום . לא היא לא תדע , אני יכבס אותם עם האבקה כשאני יחזור מהגן ויתלה אותם בחצר . היא לא תדע , זה לא קרה!  אבל אז אני שומעת את הקול העבה של אבא , שזוחל מתחת לדלת חדר השינה שלו ושל אימא .

" לכי לילדה ," הוא לוחץ על אימא.  "  לכי, היא התעוררה." הוא נוהם.
 עכשיו הקול שלו כבר מטפס מעל השמיכות . הוא לבוש בפרווה. הוא עומד על ארבע , הוא כבר לא זוחל.

" לכי ," הוא שוב דורש ממנה.

אני עוד מספיקה לרוץ לחדר ולחפש בגדים להחלפה. אבל הבגדים מוחבאים בארונות למעלה. אני גוררת כיסא מהמטבח , חוזרת לחדר ואז נזכרת שאני חיבת להציל את חווה מטביעה .

" חווה מסכנה שלי ." אני מלמלת .

אני שולפת אותה מבין הסדינים הרטובים. היא נראית לי די אדישה ,ממשיכה לצוף בחלום למרות כל מה שקרה .

אימא פותחת את דלת ההזזה של החדר שלה ושל אבא. אני קופאת במקום בלי לזוז . כולי קרח חם. היא חוצה את המסדרון , מתקרבת אל המיטה שלי וניגשת אלי. אופס ,חווה נופלת לי מהידיים.

" איזה ריח נורא יש פה השתנת?" אימא שואלת .

" ברח לי , " אני מודה " אל תגלי לאבא טוב ."

"טוב."  היא עונה במין רחמנות של אחות בקופת חולים.

"אם היא מרחמת עלי זה מצוין ," אני עוד מספיקה לשנן לעצמי .

היא מתכופפת אל תוך הים החם. אנ יעוד  מספיקה לראות איך השיער הארוך שלה  כמעט נוגע בגלים של הסדינים , כשפתאום אבא נכנס לחדר.

" מסריח פה." הוא קובע .

" הילדה השתינה." אימא מסבירה.

זהו היא גילתה לו, עכשיו אני בסכנה. 

" ילדה בת שש משתינה במיטה . לילי את מגעילה! "    

הוא מרים את היד שלו לעברי ואני מתחמקת ממנו, מתכופפת לרצפה ומרימה את חווה .

" אתה צודק , בני ." אימא מחזקת אותו.

" אז את צריכה לחנך אותה !" אבא מתלונן בנחמדות משונה. " זה קורה לה יותר מידי לאחרונה ."

" כל מה שניסתי לא עזר " אימא מסננת ומוסיפה . " בוא בני אני יכין לך קפה ."

" ואת!" היא מושיטה אלי אצבע מורה. " איתך עוד לא גמרתי את החשבון , תתלבשי כבר, שמעת!" 
פתאום שניהם יוצאים מהחדר .

 

" זהו , הם השלימו." אני אומרת לחווה .
היא שוכבת בזרועותיי ותוקעת בי את מבטה הכחול  .
 כמוני גם היא כולה מזיעה ומסריחה , מפיפי חם וטיפות של הבנה .