בננות - בלוגים / / נסיכה מיצרית
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

נסיכה מיצרית

 

התרגלתי לראות אותה כל ערב בעיר הנוער. היו שם בחורות יפות בערמות ,אבל היא באמת הייתה משהו מיוחד. שיער שחור מקורזל  , עור לבן, שקוף. אני חושב שהיה משהו במבט שלה שאומר שהיא שונה. לא עוד אחת שנותנת את עצמה בזול . אחר כך סיפרו לי שזה לא מדויק. בדרך כלל שמועות כאלה יכולות להשפיע עלי, במקרה שלה ,לא. ניסיתי כמה פעמים לדבר איתה . היא לא ענתה. בסוף שמעתי חבר"ה שקוראים לה .יש לה שם די המוני  ," דליה". רוב הבחורות משתדלות לשחק את הסנוביות. אצלה זה היה אמיתי. באמת היה לה איזה עולם משל עצמה. לכולנו יש את זה בצמצום. מידי פעם יש לנו רעיון מקורי , ואז אנחנו מעבירים ערוץ. אין לנו סבלנות לכל  הבלבול  הזה..  דליה לא חוששת מהבלבול. אני בטוח בזה. זה כתוב לה בעיניים , בסוג ההליכה . אף אחד לא לימד אותי את הדברים האלה . אני מרגיש  אותם . מתוך ההרגשה צומחת הבנה . אנשים יכולים להיות די מופתעים ממני ,לטובה ולרעה. 

" פיני , ממך לא ציפינו"  

. רוב בני האדם מוגבלים למה שהם רואים. אני משתדל לקלף  את הקרום הדק הזה.  אני תמיד נחמד , משרת, מחמיא . ואז כמו חמאה ,הם נמסים .. אני לעומתם בלתי חדיר.

 

 כזה אני מאז, שמשה, אחי, נפצע . אפשר להשתמש בכל מיני מילים פסיכולוגיות גבוהות, לומר , " הוא עבר טראומה ". או ," דברים כאלה הם מעצבי אישיות " או ," פעלה כאן הדחקה שרמסה את יכולת התקשורת ".

שטויות.  אני יודע שזה לא  יכול  להיות אחרת . סוג של גורל כזה , חותמת . סרט נע שמניע אותך ישר עם הלידה . חץ ששולח אותך דווקא לשם , או לכאן . אחרת אתה לא יכול להסביר דברים . תופעות כמו אוטיזם למשל. אני נשמע מבולבל , אבל אני לא.

 

 מהמלחמה אני לא זוכר הרבה. רק את האזעקות. אימא הייתה ימים שלמים בבית החולים. דודה מרסל לא מסכימה לשמור עלי. אימא הייתה אישה די נחותה ( לפחות בעיני עצמה) . חיים שלמים היא העניקה לדודה מרסל  ואלה לא סתם מילים . בכל זאת בשעת מבחן ,כשמשה מאושפז ובעלה , אבא שלי , לא מתפקד  , אימא מבקשת מדודה מרסל טובה  ודודה מרסל , אומרת לאימא : "לא. מצטערת . אני לא יכולה לשמור על פנחס . את מבינה ,הוא יפריע לברכה להכין שעורים ".

 

 יצא שבאחת האזעקות האחרונות נשארתי לגמרי לבד, חיכיתי לצפירת ההרגעה יחד עם החתולים . הסתתרנו מתחת לגג של  הבניין.  מסתבר שלחתולים יש יכולת הבנה  די מפותחת . . הגב שלהם מתקמר, אחר כך מתיישר, האוזניים מזדקפות. לא ניסיתי לשוחח איתם. הם יצורים די אנוכיים, בשעת סכנה הם יכולים להתרפק עליך , אבל אחר כך ..לך תחפש אותם. הם בורחים. לפחות הם חד משמעים.

 

אני עדין לא יודע אם דליה חד משמעית . בכל אופן , גם אחרי שמצאו לי עבודה ,בתור סייע בבית הספר של האוטיסטים ,המשכתי לראות אותה. מול בית הספר קיימים שני סוגים של בנינים. שיכוני רכבת מטונפים מימין ,ושער לאזור של וילות משמאל . היא תמיד עומדת שם ,משמאל.  בסביבות השעה אחת ,מכונית שחורה אוספת אותה. נסעה עימה אל עבר האופק . סתם.. לא תיארתי את השיער שלה ,שהפך לקצר וחלק . את הגוף המלא  שלה שרזה. היא קצת דמתה  לנסיכה מיצרית .. לבושה בבגדים שחורים הדוקים. העיניים החולמניות שלה בוהות בי .  עיפרון שחור שהיא מורחת מלכסן אותן. שמחתי  לראות אותה .אם כי הנסיבות נראו לי משונות. אני נכנס לעבוד עם האוטיסטים האלה, והיא כנראה חיה את החיים טובים. איפה היא  הייתה כשנקרעתי בצבא , מה עשתה עם עצמה ,כשנדדתי ביו עבודות מזדמנות,עם מי היא העבירה את הזמן ,  . . כשהייתי שם עם החתולים מתחת לעמודים, כשאבא עזב את הבית, כשמשה השתגע, כשאבא נפטר, איפה היא הייתה כשהתבטלה לי החתונה עם אתי?  מי היה הראשון שלה ?השני, השלישי? נסיכה מיצרית. 

 

 

 

7 תגובות

  1. אביטל מהבלוג

    אני מגיבה לאביטל, נראה לי שאני אקפיא את הכתיבה כאן לתקופת מה. איך שהוא נראה לי שהכל מתקשר למטפחת שאיתה אני מצולמת ולדעותי ולתהליך אותו אני עוברת. אני יודעת מה מושפע ממה אבל אולי לאחרים זה נראה מוזרואני מבינה אותם. אשמח לבקר ולקרוא ומי יודע אולי הרגע של משבר יחלוף. לילה טוב , אביטל , אני אוהבת אותך נורא.ואת זקוקה לאהבתי עכשיו. לילה טוב.

    • אורה ניזר

      אביטל היקרה,קראתי את סיפוריך, נהנתי, וחבל שאת יורדת מהקו, שימרי על עצמך

      • אביטל מהבלוג

        אורה יקרה אני אמשיך לחשוב כנראה שהיה לי בין היתר מצב רוח הורמונאלי ועוד דברים. נזרום ונראה מה יקרה. תודה.

        • מיכל ברגמן

          הסיפור מצוין בעיני . פשוט כך.
          התהליך שאת עוברת אביטל – הוא תהליך. מן הסתם ארוך. ותגובות היו, ישנן ויהיו. אם תברחי מהתגובות הרי שלא תמיד תוכלי לברוח. זו את והמטפחת היא חלק ממך. ומי שרואה מטפחת ולא רואה אותך – צריך בהחלט לעבור תהליך משמעותי משל עצמו.

          • אביטל מהבלוג

            מיכל תודה. גם אני אוהבת את הסיפור הזה . הוא נכתב ממקום מאד ..קשה לי להגדיר. אני שמחה שאת מבינה אותי , כי מאד קשה לי להתחפש ולהיות מי שאני לא ובגלל זה גם צנזרתי לאחרונה תגובות לאנשים.בכל תגובה ה" מעורב בדרך כל שהיא האמונה היא חלק ממני כמו החלק הכותב הזה, ששיך לשורשי ולדרך גידולי . כנראה שיקח לי שנים להתנתק מעברי, אם בכלל.

            יש לי סיפור ששןדר ברדיו וחשבתי לפרסם אותו בשבוע הבא ושוב חששתי .אולי אני באמת לא מפרגנת לעצמי את התהליך וטוב שאת פה.

          • מיכל ברגמן

            בבקשה, לכבוד ולעונג הוא לי.
            אל תתנתקי מעברך – אף פעם. הוא את.
            מדוע לדעתך יוסף בוכה בפרשת "ויגש" בכי שנשמע בכל בית מצרים, למרות שהוא משלח את עבדיו החוצה כדי שלא ישמעו אותו בוכה?
            בעיני הוא בוכה על ההבנה שלברוח מעצמו וממשפחתו (הבעייתית במיוחד, יש לציין) היתה טעות נוראית והמחיר הרגשי שלה קשה מאוד.
            הוא, ששלט בחלומות ובגורלו ובעבדים רבים וניסה לשלוט בחיי אחיו, מבין פתאום שמעבר לשליטה ישנם דברים עמוקים שלא צריך לשלוט בהם, בודאי לא כל הזמן.
            רגשות, עבר, משפחה, זהות – כל אלה הם שם גם אם נבכה לבד בחדר, בלי אף עבד מסביב.
            בעיני הקדושה, אם אפשר להגדיר אותה בכלל, אינה בשימוש בשפה מסורסת או ברעיונות חינוכיים. הסיפור שלך הוא כ"כ אנושי והומאני ודורש טוב, שמי שלא רואה מעבר למילים האלה או האחרות הוא פשוט עיוור לדתיות, לפחות כפי שאני מבינה אותה.
            יש דת של הוראות למכונות כביסה אנושיות ויש דת שרואה גם עמוק יותר, פנימה.
            בעיני הסיפורים שלך משתייכים לעומק.
            התלמוד מלא בסיפורים "לא חינוכיים" כביכול. טוב שאז לא היתה צנזורה מכבשית כמו היום.
            לכי בדרך שלך אביטל, רק את יכולה לסלול אותה.

          • אביטל מהבלוג

            מיכל, שכשקראתי את החלק שיוסף בכה לבד בחדר ושילח מעליואת עבדיו גם אני בכיתי איתו ובדמעות, הסיפור הזה כל כך נוגע. יפה שהעלית אותו. אני דווקא הזדהיתי עם הרצון שלו אולי קצת לפגוע באחיו שנטשו אותו וחוסר היכולת לללכת עם הרגש המר עד הסוף. הרגשתי כאילו העבר שלו שולט בו בלי שירצה והחמלהותחושת השייכות וקשרי הדם מכריעים כל רגש אחר. סיפור מופלא. מפעים תמיד להווכח שלתורה יש שבעים פנים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת