תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
דברים שנופלים כמו משקפים ,או עיתון יומי, עלים בשלכת על אדמה
תחוחה, גשם ראשון בסתיו. כל אלה גורמים לעמוד השדרה שלי להזדקף ,לנשימה שלי להתייצב ולצעד שלי להפוך בטוח. פתאום הוא מטביע את חותמו על החול למרות שלא התבקש לעשות כן. הקיץ גורם לי להתקמט ,להתפרק , להזיע , להפריע לעצמי לחיות , לצרוח , לקלל, ימים, שעות, דקות, שניות .
"אני שמח שזה ככה". אתה אומר ואני רואה שסביב העיניים שלך פרחו להם קמטים חדשים והם חרושים בצורה לא סימטרית.
" לא נמאס לך לפעמיים ממני?".
ואתה עונה: " אל תשאלי שאלות כאלה".
אני פונה לחלון . גשם יורד עכשיו והטיפות שלו זולגות על פני שכבת האבק הדקיקה שהצטברה על הזכוכית. והחוץ נכנס אל תוך הבית שהיה מרובד ומסוגר. אני פותחת את החלון ומרגישה שוב בת תשע עשרה. אז היה לי טקס קבוע של התפשטות והתלבשות מול הזגוגית השקופה . נתתי ללובן של העור החלבי לנצנץ בחשכה ולשיער הארוך לכסות לי את השדיים. הייתי צעירה כל כך ולעלומים יש אופי מתעתע הם לוחשים לך באוזן שזה לנצח. באיטיות ערמומית הם הסתלקו להם וכבר אין לי כל כך הרבה ימים של רעננות כובשת יותר של נפילות. אני מציעה לך שנצא סתם ככה לגשם נשאף את הערפיח שירד על העיר , נשאף אותו אל תוך הריאות הצרובות מניקוטין.
אתה מסכים כמו תמיד ואנחנו יוצאים. אין אף אחד ברחוב והגשם רק הולך ומתחזק.
" אולי זה לא היה כזה רעיון טוב למרות הכל". אני אומרת כשאני רואה שהטיפות השזורות בשיער השיבה שלך הופכות לנקודות שקופות . צילם של השמים מצטיירת בהם. גם ככה השיער המתמעט שלך ממאן להסתתר מעיניי . אולי עדיף היה לחזור אל הבית החמים להסתתר בין השמיכות, להתנהל כרגיל, לא לראות, לא לראות את הצער שאסף בחטף את הרעמה ההיא . מפלים של מים נוחתים עלינו ואתה שותק. המשקפים שלך הם עכשיו ,מסווה לנדיבות ניחוחה . אתה נראה כמו הצייר ההוא מהתמונה , זה שראיתי פעם באלבום ישן . צייר לא מכאן. המשקפיים שלך גולשים לך במורד האף ותכף הם יגעו במדרכה. אני מחבקת אותך . גם כשאתה לחלוטין לא עמוד הטווח שלי, אני עדין זקוקה לך על מנת לא ליפול. איך זה שאתה עומד בזה במסה המסורבלת הזאת , בפקעת העצבים שהיא אני?
אני לא שואלת אותך את השאלה הטרחנית הזאת. כי לפתע נמאס לי מכל העצב בקיומי הזה שלי ואני פשוט נעמדת מולך ורוקדת.
איזה סיפור חמוד! מעניין שהגשם תמיד מעורר זכרונות.
תודה לך, אני באמת אוהבת חורף וזכרונות.
כשהייתי נערה, הדבר הראשון שלמדתי על סיפוריו הקצרים של עגנון הוא שהם מרכזים בתחילתם את כל גרעין הסיפור בזעיר אנפין. אני לא משווה חלילה (עגנון הוא עגנון ואין מערבין את קדושת הקודשים בחול), אבל ההבחנה הזו שבה אליי כשקראתי את סיפורך, השורה הראשונה פשוט ענקית.
תודה חיממת את ליבי.
מלמכוליית חורף עדינה ורגישה.
כתוב כל כך יפה כל כך רגיש כל כך עשיר
זה כל כך יפה ורגיש ונכון.
תודה לשלושתכם.
מתאים לי לגשם.
אפשר לשאול איך מסתדר טקס ההתפשטות עם תמונתך בשביס?
תפסיקי עם הקבעון הזה. נראה לך שהלב הופך לחרדי כל כך מהר אחרי עשרות שנות חילוניות. אולי אצל אחרים. כל התקדמות היא יחסית , יחסית לי..
חשבתי שאולי הייתי תוקפנית מידי. אז ככה בחיי היום יום אני עם כובע אבל בתמונה זה יצא נורא.חוץ מזה שהתחלתי לכסות את הראש רק בגלל שבקשו ממני לעשות כן בבית הספר של בני ופתאום זה התחיל למצוא חן בעיניי.
חוץ מזה אם תקראי ספרות חרדית תגלי שהמצב שם די ירוד. ( רוב בזמן הם מפרשים חומשים וספרי הגות דתיים מעמיקים שלצערי נחסכו ממני כילדה). אין שם כותבים ברמה. ואני שגדלתי על צ"כוב מתקשה לכתוב כמוהם. זהו. ותודה שניהנת מהגשם.
אביטל, זה כל כך יפה.
תודה רבה רבה, דרך אגב נראהלי שאנחנו מכירות דרך מרים נבו,דברתי איתך פעם בטלפון , או שלא?
באמת? אני למדתי אצלה מזמן מזמן… לא זכור לי
דיברנו? באיזה הקשר?
חזרת אז מאנגליה והיית אמורה לביים בסמטה. בסוף לא יצא מזה כלום אבל נשמעת נחמדה כמו כל מי שאני מכירה דרך מרים .(בדרך כלל)