תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
הפחד מתגורר אצלה קרוב לדלת
אין לה מולדת
כרית
או בובה
בעיניים עצומות של פרה עיוורת
היא לא מתחבטת
מובלת בתוקף אל סופה
תכף תעצום את עיניה
תקרוס אל בין פרפוריה
תסנן עוד בדל נשימה חטופה
תסנן עוד בדל נשימה חטופה
מעתה היא
פטורה מכל משחקי התופשת
רוחה מרחפת
דואה מעל תהום פעורה.
יכול להיות שהסוף הוא אחר. העיינים העצומות הן גם מטאפוריות.
כמי שעסקה בנושא , אני יודעת עד כמה ילדים מזדהים עם תפקיד הקורבן באופן לא מזוהה .
עד כדי כך שבעבר כשהגנתי פעם על ילד שהיה חשוף להתעללות , הוא סירב להצטופף בצילי אלא דבק באימו, שביקשה ממנו שיתקשר אלי ויפציר בי לא להתערב. הוא עשה כדבריה. עד לכאן אני שומעת את טון דיבורו הקר .
גם בשיר שכתבתי מכתב לחייל עסקתי בנושא וכנראה שזה לא הובן.
מרגש, אביטל, עכשיו היא פטורה ממשחקי התופסת, עכשיו היא לא קרבן חבל שנזכרים מאוחר, אבל את אביטל תמיד מתריעה,תמיד לימין החלשים
או חנה את כזאת מתוקה שאם היית כאן לידי הייתי מנשקת אותך.
הבוקר חשתי כל כך רע עם השליחות הזאת שכאילו הפכה לחלק ממני ומילים מעודדות נותנות לי מרווח נשימה.
הקורבן, אביטל, נאמן למקריבו, אינו מעלה בדעתו.
נכון לבנה, וגם עם מעלה ההוא חושב שזה מה שמגיע לו.
השורות הראשונות כל כך אמיתיות ומכות בנו, {בי לפחות}
תודה חני.
בזכות ההערות הקטנות שלך אני יודעת מה לערוך ואיפה לקצץ.
אביטל, השיר אפל ומרגש.
(לפי דעתי אפשר גם בלי שלוש השורות של החתול, העכברוש והמזוודה.
אני לא ממש בעד קונקרטיזציה לרוז. רוחה יכולה לרחף גם בלי לקרוא לילדה בשמה. וגם לא לאופל – בשמו).
בסדר שחר , אני כבר משמיטה את מה שיעצת להשמיט.
שמחה שבקרת פה.
שבת- שלום.