בננות - בלוגים / / מאמי , מאמי , פוסט שני+ פרידה .
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

מאמי , מאמי , פוסט שני+ פרידה .

מיד עם הגיעי ללוקסמבורג אני עולה על המונית הראשונה שעוצרת לי.
 
המונית נוסעת במהירות על פני הרחובות והאתרים המוכרים כל כך: הגן הציבורי עם מזרקת
 האבן האפורה, הכנסייה , הבניין הורוד  עליו מטפס צמח ירקרק ועקשן שמסתיר את הטחב
 שאוחז בבטון. הבית של ממי שממוקם בשד" ,"הפינוסארי", ומולו הוילה של …
 
"המכשפה ",ככה כיניתי את האישה הקשישה שגרה ממול ושתמיד חלפה על פני בארשת
 סתומה של ריחוק.
 
אני משלמת לנהג  וגוררת לבד את המזוודות לכניסה, לוחצת על האינטרקום מס" פעמים עד
 שקולה החלוש של ממי עונה לי, מורה לי לעלות. הטפט הפרחוני שבחדר המדרגות מחזיר אותי אחורה . התמונות הדממות במבואה שלא השתנתה , מבהירות לי מחדש שהתגעגעתי
 לכאן. כמהתי לשוב , אל נבכי תרבות כוסות הפורצלן והיערות הסבוכים . כבר כילדה
 חיכיתי בכיליון עיניים לבריחה מכל מה שהכרתי בארץ והיווה עבורי סיוט : הלחות , הזיעה ,
 התחושה שאני לא נאהבת בזכות עצמי ומתקשה לסגל לעצמי את הקוצניות הצברית
 הקשוחה שתגן עלי, נעלמה כשהגעתי לכאן. בקלות שהפתיעה את כל הסובב אותי למדתי במהירות לשוחח בצרפתית ואף ללהג מעט באיטלקית , הפכתי את עצמי לחביבת הקהל. אחי פיגרו הרבה אחרי הם התקשו לרכוש את השפה ונדחקו בלית ברירה אל הפינה . כך יצא שרוב תשומת הלב רוכזה בי בלבד.    קרובי משפחה עלומים החמיאו לי על יופיי ועל תלתלי השחורים.   סבי וסבתי הציגו אותי בפני כל.
 הייתי נסיכה אקזוטית בארמון קסום .אחי הקטנים שימשו לי כבני לוויה   או לחלופין משרתים נרצעים לא יותר מזה.                                                                                            
שלא כמו בארץ בה נשרכתי אחרי בני משפחתי שנתנו לי את הזכות להסתופף בחברתם.
.כאן שלטתי על סביבתי ללא מיצריים.
 .סוודרים נסרגו רק עבורי , טיולים בפארקים התבצעו על מנת להרחיב את ראותי ,
 בובות חדשות קישטו את מיטתי כל בוקר על מנת שלא אשתעמם ומוזיקה עליזה הושמעה
 בחדרים הגדולים על מנת לדרבן אותי לרקוד. במשך חודשיים שלמים בשנה בדרך כלל בחופש
 הגדול ,הפכתי מיצור חיוור ועקר לפלא מהלך שיצא מכוכב אחר.
 
 כשבגרתי ביקורי כאן הפכו לפחות תכופים ,אך עדין לא שכחתי את המקום שהעניק לי נחמה. אני מצלצלת ארוכות בדלת הכניסה שנותרה סגורה משום מה.
 
ממי פותחת אותה באיטיות . אנחנו נופלות זו לזרועות זו . החיבוק שלה שדוף ונוקשה כמו
 הזרועות הדקיקות שלה ,שנופלות מיד בחוסר אונים .  גופה כחוש. מבטה עגום ומבולבל.
 אני מבינה הכל ורצה לחדר השינה על מנת להניח את המזוודה. אני לא רוצה לחשוב על כלום
 ,  רוצה רק ..לישון , רק לישון.

9 תגובות

  1. איזה סיפור יפה ומרגש. חשתי בו את אותם הגעגועים כשאני מגיעה לארץ ואימי ואני נופלות זו בזרועות של זו.

    כתוב נהדר ומרתק.

  2. אולי כדאי באמת להביא את הכל ברצף, אלו קטעים לא ארוכים.

    • איציק, הפוסט הקודם היה שיר לסבתא שלי וזה באמת קטע מסיפור בו היא שובצה.
      אולי באמת אביא את הסיפור כולו , רק שיש לי פחד מאורך .אבל נתת לי רעיון.

  3. היי אביטל
    מרגש הספור, והשיר בפוסט הקודם, מרגש בגלל שיוצא משהו כל כך אמיתי, מעבר לספרות, אני קראתי הנשימה אחת.
    להתראות טובה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת