בננות - בלוגים / / להנצל מפגיעה מינית
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

להנצל מפגיעה מינית

 

 

 

 

 

 

כשהייתי בת חמש או ארבע לערך חייתי תמיד במין פחד מצמית מעצמי ומהוריי. החיים עם הוריי היו מתוחים כמו חוט שערה ואני שנולדתי עם רגישות יתר התנדנדתי בין שתי הדמויות האלו ונעתי ימינה או שמאלה , ימינה או שמאלה מתקשה לבחור בינהם , לקרב אלי בן ברית הולם.

יום אחד יצאתי לרוקן את הפח אשפה, בחצר הבניין. מאד אהבתי להסתובב שם, כי המקום  נראה לי קסום, עציי המחטים פערו כלפיי עיניים חדות , נוצות הציפורים שהיו פזורות על פני הרצפה העידו על חיות , ועץ הלימונים שהתפקע מעסיס פיתה אותי לטעום מפרותיו …העלים שדבקו בענפים רקדו ופרפרו קלות ואני לחלחתי את שפתיי ורוקנתי את הפח חולמנית כהרגלי, ולפתא שמעתי שריקה .

מעבר לגדר עמד על תלולית של חול לבן המשמש לבניה, גבר משופם  ,הוא קרא לי בקול חם ,בעל מבטא ערבי בולט :" בואי, בואי ילדה חמודה ויפה.."

מאד רציתי ללכת אליו , הכל סביבי בלבל אותי העולם, הטבע , המבוגרים שמטפלים בי, הספרים עם העמודים הצבעונים, הבובות שלא מדברות , ופתאום עומד לו מעבר לגדר  בן אנוש עם קול חם ומבקש להציל אותי, רק אותי, כי אני חמודה ומתוקה , אני האחת והיחידה בעינייו .  כמעט רצתי אל בין זרועותיו  והוא חש בכך וקרא לי שוב:" בואי,ילדה יפה , את חמודה..חמודה.." 

הרגשתי מוחמאת עד העצם , אבל משום מה משכתי בכתפיי  מופתעת מעצם הסירוב העיקש שלי, הרי בתוכי השתוקקתי לעבור את הגדר, לחצות את הגבול ולהציל את נפשי הפצועה ,היה ברור לי כשמש שהגבר הזה מסוגל לנחם אותי , להחזיר לי את החיוך המהוהה , אך לא העזתי לחצות את הגדר.

חייכתי אליו המשכתי ללכת.

" לא רוצה? " הוא שאל. 

  " לא רוצה?" 
" פעם אחרת, ילדה מתוקה, פעם אחרת.."

משכתי בכתפיי ועליתי הביתה .

נרגשת מעט ,סיפרתי להוריי שבחוץ עומד גבר נחמד ומבקש את קרבתי, אך אני לא נענית לו כי אני מתביישת.

הוריי נכנסו ללחץ מוזר, אבי העצבני פתח בחקירות קדחתניות . מיד הבנתי שמשהו לא טוב קרה. הגבר הנחמד לא נחמד!אבל  איך זה יכול להיות?  אבי יצא החוצה ופתח בחיפשים אחרי הגבר " הנחמד" ואימי פתחה בסדרה של אזהרות הסברים . כל כולה עטויה ארשת מפורטת ומדוקדקת ,היא הצדיקה את סרובי שנראה לי כל כך לא מנומס ואדיב ואולי אפילו מעליב.

אימי חיבקה אותי כאילו חזרתי אליה מהתופת בריאה ושלמה ,ואני לא חשתי דבר זולת  צער עמוק. מצד הבנתי שכנראה ניצלתי,הרי  אימי ואבי טענו שהגבר הזה רצה לעשות לי משהו מאד רע, אולי רצה לחטט בגופי  בצורה לא נעימה , אולי רצה לקחת אותי מהם לנצח נצחים, דברים כאלה קורים..אז טוב שאני כאן איתם , נתונה שוב לחסדם המצומצם .     אבל… מצד שני איבדתי אמון בסיסי  בכך שיש אנשים זרים שהם באמת דורשי טובתי.

 

 

 

 

 

 

 

8 תגובות

  1. מרגישה את עצמי באותו מקום כל פעם שאני מרגישה צורך להזהיר את ילדיי…

  2. אביטל הצלחת להעביר במלואם את הזמן המקום וההרגשה וגם את מבט הילדה

  3. מעניין שאת מספרת על האירוע מתוך עיני הילדה התמימה, המסרבת להאמין שבתוך המתיקות הזו היה טמון רוע.

  4. תודה לאל שניצלת, אם היו לו כוונות רעות, וסביר שהיו. אבל מה שאותי הכי סקרן בפוסט והבעית זה המשפט הזה:

    "כשהייתי בת חמש או ארבע לערך חייתי תמיד במין פחד מצמית מעצמי ומהוריי". כמה עצוב וכואב.

    • יעל את מאד רגישה וזה חשוב . אני כותבת הרבה על נושאים כאלה ואנשים נשארים אדישים כאילו: רק אם תספרי לנו שהוכית המחבט שטיחים באופן יומיומי ונטפת דם זה יזיז לנו משהו.
      אין בזה עניין לקורא.

      שמרי על רגישותך זאת.
      חג- אורים שמח.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת