בננות - בלוגים / אביטל קשת / בקישקע של בני ברק סיטי
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

בקישקע של בני ברק סיטי

 

 

 

 

 

 

 

 

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

בקישקע של בני ברק חם וצפוף, לוהט,סתם חוזרים בתשובה לא יגורו פה, כך מסבירה לי חוזרת בתשובה אדוקה כשכבר עברה לצד שלהם. שלהם זה אומר, שבחיים לא תזהו שהיא חוזרת בתשובה, היא לבושה, מדברת, מתנהגת כמותם, היא אפילו אימצה משהו מהמבטא שלהם, ורק שאני שואלת אותה: מאיפה את במקור? והיא עונה בהטעמה: כפר מעש.

אני מעזה להגניב כמה מילים על דבורה עומר שנפטרה, אההה. היא פוערת זוג עיניים מלוכסנות, ומודה שאהבה לקרוא את הספרים שלה.

" ומאיפה לך שהיא נפטרה?" היא חוקרת, כאן אני חייבת להפגין תחכום ולומר שראיתי עיתון חילוני זרוק על ריצפה, בעיר חילונית זרה ומכך הסקתי.. . בקיצור קשקוש.

 

אנחנו נפגשות בחתונה שהיא הכי בני ברק שיש, הכי תקשורת שיש, חתונה של אחד מהאברכים החשובים של חסידי סלונים, זוכרים אותם?

 

אחרי שהתקרבתי לחב"ד, גרתי בשוליים, ראיתי איך הציבור החרדי מאבד גובה, פאות ארוכות, איי פונים, חופשות סקי, ועוד מיניי התמכרויות למנעמי החיים, אני כאן במעוז החרדיות הקנאית.  

והפדיחה של החיים היא שלבשתי שמלה לא הולמת, יש לה קצת מחשוף, אתם לא הייתם אומרים שזה מחשוף, אבל כאן כל פיסת עור, מסגירה את בעליה.

  הרבנית החשובה שהזמינה אותי לכאן כבר אותתה לי בקבלת הפנים , תוך  השפלת מבט שעשיתי מעשה נורא,ואני ממהרת לרכוס עד הסנטר את העליונית שלקחתי למקרה שהמזגן יתחיל שוב להקפיא לי את הצוואר. איזה מזל.

 

כל המוזמנות הן אשכנזיות, חוץ מהשולחן שלנו בו יושבות נשים ספרדיות שהיא מלמדת, והיא מתוך חיבה אמיתית יש לציין, אלינו, מתיישבת דווקא לצידנו, ומתפארת בעופות שהכשירה למענינו. כי בסלונים לא סומכים על כשרות של אולמות.

 

רק תשכחו מזה שנקבל אותם, מיד אחרי המנה הראשונה, שוטט לו המלצר לאיטו, ולצערנו, נשים אחרות משולחנות סמוכים, כבר לטשו אליהם מבטים רעבים, ואנחנו נותרנו עם השניצל, והדג סול, מה שאומר:  שלי אין מה לאכול.

 האולם הוא האולם הכי עלוב שראיתי מימי, המחיצה בין הגברים לנשים עשויה עץ קשיח, עליהם נקבעו חורי הצצה בלתי מפוענחים, בדרך כלל המחיצות הרבה יותר ידידותיות, קלות ומתפשרות, כאן ההפרדה מלאה.

 

הנשים כמו שאמרתי, לא דומות בכלום, לנשים שמתגוררות בשולי העיר, רובן לובשות שמלות סגורות ואטומות. מעל הפאות היחסית קצרות, הן חובשות מין כובעים מצחיקים, או סרטים שחורים מבריקים עם קשר פרפר של ילדה בת שמונה שמקשט את מה שיש, רובן לא מאופרות, כי בסלונים לא נהוג שנשים מתאפרות, אם כי פה ושם רואים כבר את השוליים, את אלה שמחפשות להתגנדר, וכבר בלי לעפעף הן העיפו מעל ראשן את כובען החמוד, ואפילו האריכו מעט את הפאה.

 

הכלה נמצאת ב"יחוד" עם בעלה, לצערנו הפסדנו את החופה ,וה"יחוד" הזה נמשך שעות, כן בערך שעתיים שלמות, עד שכולנו מסיימות לסעוד, ועד.. ועד.. ששורה של נשים תעמוד ובטור תצהל ותריע לה, ורק אז היא תצוץ, כבודה, המלכה, ושוב נכונה לי הפתעה.  

 

ממילא השמלה המנופחת על פי כל קנה מידה, אבל מה היא שמה על ראשה? אף פעם לא ראיתי כיסוי ראש כזה, לבן מוזהב שעליו מורכבים, מודבקים,  מין תלתלים, בקבוקונים מבד לא ברור, משהו בנוסח הכלות של תימן, רק יותר עדין, העיקר שהיא נראית סופר מאושרת.

 

ואז מתחילים הריקודים, כמובן שהיא מכבדת את החמות ואת אימה, את זה ביתי שכחה, רואים שבסלונים יש נימוסים, את כל השולחות כבר הזיזו הצידה, אין יותר אוכל, מי שרעבה, מוזמנת למין מיני בר מאולתר, שהורכב על שולחנות, אחר כך היא עוצרת, נוצר סביבה פקק, וגם אני נדחפת, נגשת לבקש ממנה ברכה.

היא לא מבינה מאיפה צצתי, בעיקר עם השמות המשונים, בת אל ויותר מזה דרורלי, ולכן רק עונה אחרי אמן גדול, שמטובל באידיש, יש לה עיניים של ליצן, השיניים כמו אצל בנות רבות מהחסידות הזאת לא עברו ישור יסודי, אבל היא מאד חמודה.

 

ושוב ריקודים, אחיות של הכלה, גם לבושת בשמלות לבנות, בתחילת הערב חשבתי שהן בעצם הכלות, הן עומדות לצידה על כסאות וכולן מוחאות כפיים, ואז נגררות למין משחק ילדות, אולי  מין אה קוקוה קוה דלאומה, אם אתם זוכרים, והליצן שבה הולך ומתבלט, בעיקר שהיא מתנדנדת ככה לצידן על כיסא, גיצי ניר עפים לעברי, מאלצים גם אותי לקום מהמושב הנוח האחרון שעוד מצאתי, ולשמח את הכלה החסודה.

 

מה אומר לכן, שמח, שמיח, שמיח וגם עלוב, הכל ביחד, באיזה שהוא שלב מורידים עוד יריעה שתפריד בינינו לבין הגברים שהתחילו את ה "מצווה טאנץ"

 

זמן לזוז, שכנה שלי שעבדה כמטפלת קשישים, חזרה בתשובה דרך אחת הרבנית הגדולות של חסידות אחרת בה טיפלה, לשמחתי היא מתנדבת להיות זאת שתחזיר אותי הביתה, לה יש קשרים הרבה יותר טובים משלי, כל הערב היא שוחחה עם כל המי ומי בחסידות הזאת ובחסידויות אחרות, העבודה שלה הפכה אותה לאשת סודן המהימנה.

 

בדרך למכונית היא מספרת לי על נשים גדולות מהחיים שהדריכו אותה בדרך חדשה שלא הכירה מעודה, וממנה די חששה,  המורדת שבי  משתוקקת לסיגריה שתפיג משהו מהרושם, אבל אז מגיח ראשה של הרבנית בעלת השמחה. אין לי מושג מה היא עושה ברחוב,למה היא לא באולם, האם מאסה בהמולה ? או שאולי היא שליחה. נשלחה לכאן, על מנת לסמס לי עוד אס. אם, אס מילולי, אחרון. 

 

" להתראות חמודות ותודה שבאתן, יופיי שסגרת את הכפתור." היא כבר לוחשת לי, ומוסיפה במבוכה שגם לה היא מאד קשה להחליט לכסות את פאתה בעוד מטפחת. " זה מקנה לך זכויות…"

אוף, למה היא אמרה לי את זה, אני נאנחת, ומרגישה פתאום כמו ביתי המתבגרת, אני רוצה לבד, ולא בגללה…

 

 

בבית אני ובעלי דנים בחסידות הזאת, בחרדים שלא מקבלים אליהם חוזרים בתשובה, במה שקרה, ולא מגיעים לשום מסקנה.

כלומר, אם החרדים הללו, הם לא היו מתבדלים העולם החיצון היה הורס להם את ההווי והמנהגים, מצד שני,דחיית השונה, נותנת תחושה של התנשאות, גזענות..

לא יודעת. בעלי שאוהב לסכם כל גבר, גבר או לא, מניח הנחה, הם חלשים, כי כל כך קל לקלקל אותם.

אני טוענת שאותנו קצת קשה לקלקל, מין הסתם אנחנו כבר יודעים קצת יותר מידיי.

תשכחו מזה שהוא יסכים איתי. גבר או לא, חרדי או חסידי, או.. 

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-style-parent:"";
line-height:115%;
font-size:11.0pt;"Calibri","sans-serif";
mso-fareast-"Times New Roman";}

 

 

 

 

 

 

 

 

 

8 תגובות

  1. גיורא פישר

    אביטל, תודה לך על הפתח שאת פותחת לנו, ביריעה שבדרך כלל אנחנו לא יכולים לראות דרכה.

  2. רקפת זיו-לי

    הצצה מרתקת. תודה על הפתיחות שלך! רקפת

  3. הייתי פעם בחתונה בלב בני ברק. דווקא אצל המת'נגדים. אבל החוויות היו דומות. אותו מבט על שמלה שאינה "צנועה מספיק", העליבות מול השמחה (האמיתית. לא ראיתי כמותה מעולם)
    את האוכל הגישו קודם לגברים המופרדים מאיתנו, (ושם ישבה תזמורת וניגנה) ואז הגישו לנו, הנשים. היו מנות אוכל שלא סופקו לנו מכיוון שנגמרו.
    אבל הכלה (בת ה18) היתה מאושרת. באמת. מכל הלב. והאושר היה מדבק.

    • אביטל קשת

      היי נעמה, גם ביתי התחנה בחתונה חרדית, מופרדת, אולם צנוע וכדומה, אבל בכל זאת אולי כי היו המון חוזרים בתשובה והחתן מזרחי, מה שאומר יותר פתיחות, חשתי אחרת, כאן זה כמו שאומרים הקישקע של בני ברק, אם כי זאת הייתה חוויה מענינת.
      כי שציינתי יש מה להעריך, שלנוכח כל המתירנות הפושה גם כאן, כפי שציינתי בתחילת הפוסט, הם שומרים על ממנהגיהם, אם כי לדעתי צריך ללמדם, יותר לקבל את השונים מהם, בלי שזה יאיים עליהם, אמרתי את זה פעם בכנס גדול של " ערכים". אבל אחת לא יכולה לשנות, לכן אני גם כותבת ב" אדרבא".
      ונכון, הכלה, שפה לא הייתה בת שמונה עשרה, הייתה מאד מאושרת. מאמינה שגם החתן( אותו לא זכיתי לראות).

  4. ריקי דסקל

    הי אביטל
    חזרתי עכשיו מחתונת בת של חברים
    (הם דתיים כיפה סרוגה בגודל בינוני-) והנה אני קוראת את הפוסט על החתונה החרדית שבה היית.
    האמת להגיד :השמחה הזאת השרתה עלי קצת עצבות

    רק שמחות :)

    • אביטל קשת

      ריקי שמחות לא דתיות כיום משרות עלי עצבות נוראית ולראייה איני נמצאת בהן, אני די פה, עם כל הקשיים.
      לא מרגישה שייכת לא לשיחות שם, ללבוש( כן) ולכל השאר. אם כי כמובן נותרה בליבי פינה חמה ענקית. כל ישראל אחים:)

השאר תגובה ל גיורא פישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת