בננות - בלוגים / / סיפור מסמר שיער
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

סיפור מסמר שיער

 

מילדות הייתה לי בעיה קשה עם השיער. שיערי. נתחיל עם זה שיצר גודש על קודקודי ובני משפחתי לא הפסיקו להתריע עליו. הצביע על מרדנות, בלגן, חוסר ארגון, קריאת תגר. ומבת דורשים צייתנות נכון? בנות יקרות, תודו שאיפה שהוא כן נתקלתן בדרישה הזו. אפילו שאותי חינכו להיות דעתנית אבל גם צייתנית. נו, אני בת. ואני מטבעי מרצה. רק שאצלי על הראש, אם כי לא על הפנים משתוללת הצעת מלחמה. ניגוד מעצבן.
 
וואלה כולה שיער. אבל אני מין ילדה עם רגישות מולדת הפכתי להיות רגישה לכל הערה. נתחיל מזה נדיר, פשוט נדיר שקבלתי על שיערי חצי מחמאה. לא בילדות המוקדמת ובטח לא כשהתחילו יציאות עם בני המין השני. וגם היו כמעט התעללויות שעברתי בגלל סעיף השיער. אבל זה לא פוסט על " עלובי החיים" ופורים מתקרב אז נדלג מעל זה.
 
הרבה פעמים רמזו, או פשוט אמרו, תשמעי תסתפרי. לא משנה מה לבשתי, תמיד הופיע מר שיער פרוע, מיובש, נתון למצבי רוח  תרתי משמע והחריב הכל.
 
במשך השנים מצבי החמיר, זה התחיל להפוך אצלי לתסביך. לאודישנים הלכתי רק אחרי השקעה מפרכת במספרה, ואז הם בדרך כלל עברו חלק. אם לא מפח נפש עמוק. ופעם בגיל שלושים אחרי שילדתי  שלושה ילדים ניסיתי ללכת לפסיכולוג, אבל אז בוקר אחד דפקתי על הדלת ופתחה לי עלמה יפיפייה. אבל לא יפה. בקיצור גיליתי שלחברה שלו יש את השיער שאני חלמתי עליו כל ימיי, ארוך, רך, חלק, לא גחמני, מלא, אבל לא סבוך. מיד עשיתי אחורה פנה מכל הרעיון הטיפולי. איך לעזאזל הוא יהיה מסוגל להבין אותי, הרי הוא בעצמו בחר אישה עם שיער לתפארת, שמהמם את כל המתבונן.
 
הבנתם עד לאן הבעיה- בעייתי הגיעה.
 
 כשהכרתי את בעלי, הוא לא אמר כלום על סעיף השיער, ואפילו קנה לי קפסולת צמחית נורא יקרה זה קרה שהתחילה אצלי נשירה. תהליך שחזר על עצמו רבות בחיי. אבל בדרך הוא גם קנה אותי. מי לא שוגה בפנטזיה השקרית שגורסת שבן הזוג שלך ירפא אותך מכל החסכים. אז לרגע הפנטזיה התגשמה. אבל רק לרגע.
 
כשנשאנו הוא כבר העיר כמו כולם: תסתפרי, תסדרי את השיער שלך, מה זה הצבע הזה, את הכי יפה עם קצר, מצאתי שיערה שלך במרק, יש לך נשירה,  וזהו… אוף אם היה יודע כמה כל מילה הייתה מדקרה.   
 
אחר כך חזרתי בתשובה, וזה היה דווקא בתקופה שהשיער שלי נראה טוב יחסית, לפחות לדעתי, התחילו דיבורים על לכסות, את מה, את עטרת ראשי. זה בכלל לא היה קל. עשיתי את זה בשלבים. אבל צלחתי את זה. בסוף אפילו רכשתי פאה, שדמתה לשיערי, אבל נראתה רק מעט יותר חביבה לבריות, ומצאתי כי טוב.
 אחר כך הגעתי למסקנה שעדיף שגם בבית אכסה את ראשי, כי ממילא אני כל שנייה, מתפללת, קוראת תהילים, מברכת על השתייה. וכך הפך ראשי המגולה למכוסה רוב שעות היממה. במסתרים עדיין צמח לו שיערי. ממש לא מטופח, לא צבוע, לא מסופר, אבל למי אכפת? תמיד הייתי מרדנית, ועכשיו יש לי על מי לשים פס.
 
בוקר אחד, אני ככה בכל זאת מתירה את שיערי העלוב, או מה שנותר ממנו מין הגומייה ומסרקת אותו עם המברשת של הפאה, ופתאום נכנס בעלי היקר, לקחת דבר מה מחדר הרחצה.
ואני מרגישה שהוא עומד מאחוריי ומלטף בשיא העדינות קצוות שיער עצובה ופולט ככה בעדינות:" איך אני אוהב את השיער שלך".
 
לרגע חשבתי שאני כנראה הוזה.  טוב שהוא היה חייב לצאת למקום עבודתו, כי לי קשה עם שינויים שקשורים לדימויי העצמי שלי. גם אם הם חיובים.
 
אבל הבנתם. פתאום קלטתי, שכמו שכתוב "בנסיך הקטן" ( איזה שיער מדהים יש לו), אבל לא רק שם. שכן,  רק בלב רואים באמת. ומה שחשוב סמוי מין העין.
 
ברגע שכיסיתי אותו הפך שיערי הלא מעוצב, לדבר יקר ערך. ונראה לי שככה זה גם בכל תחום אחר בחיים.
 
שבוע טוב.  
 

 

3 תגובות

  1. חנה טואג

    מרגש ספורך אביטל
    הרטיט את לבי
    שבוע טוב

  2. רקפת זיו-לי

    כנראה תסביכי שער משותפים לרבות מאיתנו.
    חג פורים שמח

    • אביטל קשת

      תודה לכן חנה ורקפת, מצטערת שלא הודיתי קודם לכן.
      את תגובתך רקפת ראיתי רק עתה.

      כן, תסביכי שיער.
      את הכל פתרה הפאה:)

השאר תגובה ל אביטל קשת ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת