בננות - בלוגים / אביטל קשת / איך זה כשאת לא לא באמת רוצה, בתגובה לפוסט של יעל ישראל
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

איך זה כשאת לא לא באמת רוצה, בתגובה לפוסט של יעל ישראל

 

 

וכך יצא שאפילו יום כיף שארגן קצין המחלקה בתל-נוף הפך עבורי לחלום מזוויע. בילינו בחוף בת-ים. לבשתי ביקיני ורוד, גורמת לסביבתי להתגרד קלות. בדיחות גסות והערות מפולפלות הופרחו לחלל האוויר, המשפטים הדו-משמעיים רמזו לכל הכיוונים. התקשיתי לדלג על המשוכות שהועמדו מולי. התכווצתי. הסתתרתי מאחרי הגב של הרב-סמלת השמנה, מודדת ארוכות את עורפה ומציצה מדי פעם לעבר המתרחש. יכולתי להבחין במבטיו החודרים של סמל המחלקה, שהיה רזה בצורה חולנית. עיניו העכבריות התרוצצו בארובותיהן, מצרות את צעדיי, משתדלות לעשות הערכת מצב רֵאלית לפני הפלישה. הרב-סמלת השמנה שיתפה אִתו פעולה.
"מה את מסתתרת שם מאחורה," היא פנתה לעברי, גוערת בי בקולה העבה, טופחת על ירכיי, מניעה אותי לקדמת הזירה, מניחה אותי על מגש הכסף שמדינת היהודים ניתנה עליו. צחקתי צחוק מטופש.
כמו על פי אות מוסכם מראש, התיישב לידי סמל המחלקה, מתאמץ לגלגל אִתי שיחה, מספר שהרב-סרן הוא איש טוב, שאני נמצאת במשרד מצוין, השיבוץ שלי מעולה, ממש חלום של כל פקידה.
"את בטח מרוצה?"  
התקשיתי להגיב. הרב-סמלת התערבה ואמרה: "הוא בחור נורא טוב, איתן." כבשתי את עיניי בחול. מפלס הבדיחות סביבי הלך וגאה. מישהו אמר משהו על זה שנשים אוהבות לבחון את התקרה, התנוחה הזאת מזינה את העצלנות הטבעית שטבועה בדמן. מישהו אחר הוסיף ושאל אותי אם לדעתי תקרות לבנות עדיפות על אחרות. ניסיתי לדמיין תקרות אחרות, פרחוניות, תקרות כמו בכנסייה, שמעוטרות במלאכים ורדרדים שפניהם עגולות ושערם הזהוב מתנפנף אל עבר השחקים. כמעט חשתי את הקור ואת הטחב ששרוי מתחת לכנפיים ולפנים הילדותיות של התינוקות הזהובים.
"לדעתי…"
"מה אמרת, מתוקה?"
הנושא הנדוש הוחלף. הם החלו לדבר על לבנון, על צידון. לא קלטתי את הפרטים.
"כדאי שנזוז." קראה הרב-סמלת.
לקראת השעה חמש נפרדתי מכולם לשלום. סמל המחלקה פנה אליי. שמעתי אותו אומר: "אני אקח אותך הביתה, טוב?" ניערתי מעליי את החול." הרב-סמלת השמנה חייכה, וליוותה אותנו עד לרכב. נוצר בי הרושם שהיא די מרוצה מעצמה. פלטתי אנחה.
"יש לי הפתעה בשבילך," הוא אמר תוך כדי נסיעה, עוצר מול שלט לבן. זיהיתי את המילה "מספרה".
"אני לא כל כך רוצה להסתפר," מחיתי.
"זה יתאים לך," הוא התעקש. "זה חבר שלי, הוא יעשה את זה בשבילנו בחצי מחיר."
"בשבילנו." לחשתי.
"כן."
"ואם לא כל כך מתחשק לי?"
"את סתם מתעקשת, את תיראי הרבה יותר מסודרת."
"אני לא מסודרת. אי-אפשר להפוך אותי למה שאני לא. השֵער שלי תמיד מסתדר לו מעצמו. לפעמים זה נראה מוצלח, לפעמים זה מכוער."
"זה אף פעם לא מכוער, את בכל מקרה יפה, רק תסתפרי, מה אכפת לך."
המנוע דמם. קרני השמש חרכו את הדלתות. נשרכתי בעקבותיו, ראשי מתנשא מעל ראשו המגולח, מותיר אותי בעמדת מבוכה. דלת שקופה הוסטה. המספרה הייתה ריקה. הספּר הצעיר התעורר לחיים ובירך אותי לשלום. פלטתי הגה רפה, זלזול זולג על עורי. מחיתי אותו במהירות. כמה מילות נימוסים הוחלפו ביניהם.
"יופי של מספרה יש לך, יופי של מספרה."
נשכתי את לשוני, רעד קל טלטל את ירכי. שלחתי יד מוכרת אל הברך, עליתי למעלה ועיסיתי בגנֵבה את הבטן השטוחה.
"תודה על המחמאות, בשעות האלה קצת שקט, אבל בצהריים אני לא יושב, מת לשבת לפעמים."
"תבוא אלינו לטייסת, שמה…"
"נו בטח, טייסת מבצעים, שם עובדים."
צנחתי על כיסא עור שחור והשקפתי על עצמי במראה. כמה נמשים בהירים בצבצו לי על קצה האף, מתגרים במבטי החולמני. הספר נעץ אצבעות חמדניות בשערי, חושף את צווארי הארוך   ואת עורפי השפוף. שערי נמעך, נדרך, נאסף. קמט דק שניצת בין עיניו של הספר הִבהיר לי שהוא התלבט בין כמה אפשרויות.
"אני אעשה לך תסרוקת משגעת, לא תכירי את עצמך, את מוכנה?"
התעלמתי. שתיקה פירושה הסכמה. ידיו המיומנות פעלו בטקסיות מרשימה. פוני שובב החליק על מצחי. תלתליי המרדניים השתלשלו עד כתפיי בערבוביה חיננית, והפקעת הסוררת דולדלה, פוזרה לרגליי, רכה למגע.
"אני אעשה לך פן, מסכימה?"
"תעשה."
ברור לי ששלוש טיפות מים יספיקו כדי לגלות את הבקיעים בעבודתו. עוד לא קרה שהסתפרתי והייתי מרוצה מהתוצאה. שערי לא נכנע למעצבים שאפתנים, בבית מול המסרק הוא חוזר להסתכסך עם עצמו. לכן הסביבה קיבלה רושם מופרע.
השֵער הוא המסגרת של האישה. לי אין מסגרת, שערי הוא אוסף של קצוות לא ממושמעים, מזדנבים מצד לצד. הוא לא דומה למפל או למניפה. הוא מזכיר חוטי צמר פרומים, חלוטים.
מייבש שיער לוהט החליק את בקבוקיי לכל אורכם. בערתי בשלווה. המספרה שָכנה סמוך לאזור המצבה.
"פעם הבאה תדעי לבוא לבד לברוך מהמצבה."
"אל תדאג, אם היא לא תבוא אני מביא אותה." אישר סמל המחלקה.
 
המצבה. השם הקפיץ אותי ממקומי. גם אני לוח אבן שחוקקים עליו אותיות שחורות. ברוך והסמל עושים את זה במקצועיות לבבית, קודם השֵער ואחר כך… מי יודע.
או אולי יש לי ראש קש. פעם הצַתִּי את אחת הבובות שלי. זאת הייתה בובת עץ מגולפת בעלת שֵער חֶבלי-קשי מהודק. היא התפחמה לאִטה. השלכתי את מה שנותר ממנה לרחוב. ומה יישאר ממני? אם אמות יפזרו את האפר שלי על פני הנהר. איזה נהר? יש כאלה שמצווים למסור את גופם למדע, אבל אני אנוכית, אין לי עניין בהצלת מישהו. מוות הוא עסק אישי, זה הסוף שלפני הסוף, סוף החלטי, בלי שאריות מיותרות. כבר הרבה זמן אני מחכה לו, בולעת את הפחד שממלא אותי, מזדיינת בסבלנות.
שילבתי זרועות מורעבות. הסמל שילם לברוך, מחמיא לו: "עשית עבודה יפה."
"תודה, תודה, תבואו גם פעם הבאה," הוא ענה.
הסמל פנה אליי: "התספורת הזאת היא מתנה ממני בשבילך. את שמחה?" משכתי בכתפיי.
"עכשיו מה? אולי נעלה אליי?"
"לא, אני חייבת להגיע הביתה." אמרתי. "מחכים לי," שיקרתי. 
"מי?"
"זה לא עניינך." שמעתי אותו מצחקק.
"טוב, תהיי רצינית, אני אקח אותך, רק תגידי לי איפה את גרה."
"גבעתיים." סיננתי אחרי דקה ארוכה.
הוא נהג במתינות מחושבת. שתיקה חסרת סבלנות דילגה בין המושבים. לא רציתי שידע איפה אני מתגוררת, לכן כיוונתי אותו לעצור בשכונה הסמוכה.
"כאן, זהו, מכאן אני כבר ממש קרובה, ושם לא כדאי לך לפנות, זה רחוב ללא מוצא."
"את בטוחה שאנחנו קרובים אלייך?" שאל.
פלטתי "כן" נמרץ.
"חכי רגע, לאן את ממהרת?" הוא משך באִטיות את זרועי. הסתובבתי.
הוא רכן לעברי, שפתיו משפשפות את שפתיי, נושקות לי לפרֵדה. זיפיו החבויים עקצו את צווארי. נשיקתו ארכה דקה שלמה. עצמתי עיניים סבלניות, מסרבת להתמסר אך מתקשה להפר פקודה סמויה. שפתיו הדקות נמתחו כמו גומייה. הנשיקה גררה אחריה תפרחת של נשיקות זעירות, שרפרפו בכל מיני מקומות. ואז הוא אמר: "אני רוצה אותך," ואני אמרתי: "בשביל מה?" והוא אמר: "כי את מוצאת חן בעיניי," ואני אמרתי: "זה לא מה שאני מרגישה כלפיך, אבל אני לא יודעת למה לא עצרתי אותך, ואני יודעת שזה נורא, אני עוד מסוגלת לשכב אִתך בלי לרצות אותך באמת, וזה קורה לי כל הזמן, לא רק אִתך, גם עם החבר שלי", והוא אמר: "תעזבי את החבר שלך, את עוד תהיי שלי."
שטיח מאובק ואפור נפרש תחתיי.
"עוד נדבר על זה, להתראות." לחשתי ונמלטתי ממנו.
 
 
 ================================================
מתוך : כל העולמות של גאולה\ רומן

 

 

8 תגובות

  1. תיאור חי שמכניס אותך לגמרי לסיטואציה, אביטל.

  2. יפה מאוד איך שהשיער והניסיון למשטר אותו מייצג את כל המתח סביב הנשיות והכוחניות המאיימת עליה מבחוץ.

  3. טובה גרטנר

    היי אביטל
    איזה סיפור מעולם אחר.
    חושפני.
    להתראות טובה

  4. יעל ישראל

    מה נגיד, שככה זה? ואיך יוצאים מזה? והעיקר, איך מלמדים בנות צעירות היום להיות אחרת?

    ובלי קשר לנושא, אלא לסיפור כסיפור, זה החלק שהכי אהבתי:
    "מה את מסתתרת שם מאחורה," היא פנתה לעברי, גוערת בי בקולה העבה, טופחת על ירכיי, מניעה אותי לקדמת הזירה, מניחה אותי על מגש הכסף שמדינת היהודים ניתנה עליו. צחקתי צחוק מטופש.
    כמו על פי אות מוסכם מראש, התיישב לידי סמל המחלקה, מתאמץ לגלגל אִתי שיחה, מספר שהרב-סרן הוא איש טוב, שאני נמצאת במשרד מצוין, השיבוץ שלי מעולה, ממש חלום של כל פקידה.
    "את בטח מרוצה?"
    התקשיתי להגיב. הרב-סמלת התערבה ואמרה: "הוא בחור נורא טוב, איתן." כבשתי את עיניי בחול. מפלס הבדיחות סביבי הלך וגאה. מישהו אמר משהו על זה שנשים אוהבות לבחון את התקרה, התנוחה הזאת מזינה את העצלנות הטבעית שטבועה בדמן. מישהו אחר הוסיף ושאל אותי אם לדעתי תקרות לבנות עדיפות על אחרות. ניסיתי לדמיין תקרות אחרות, פרחוניות, תקרות כמו בכנסייה, שמעוטרות במלאכים ורדרדים שפניהם עגולות ושערם הזהוב מתנפנף אל עבר השחקים. כמעט חשתי את הקור ואת הטחב ששרוי מתחת לכנפיים ולפנים הילדותיות של התינוקות הזהו"

  5. רונית בר-לביא

    זה כתוב מעולה בעיני, אביטל.

    ולגבי התוכן: מוכר לרוב הבנות אני חושבת, לפחות בחלקו,
    אבל תמיד מפתיע מחדש כמה נשים לא מסוגלות לומר לא.

    חייבים לטפל בנכות הזו.

  6. טובה גרטנר

    היי אביטל
    את יודעת שכואב לי הלב כשאת כותבת לא רוצה שיגיבו… אולי עדיף שלא יהיה פוסט, אין כמו דיאלוג ואמונה בבני אדם, שמבינים על מה את כותבת.
    ואלה שלא לא נורא.
    להתראות טובה

  7. איריס אליה

    כתוב מעולה ומדוייק ומהודק, אביטלי יקרה. מחכה בשקיקה לרומן.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת