תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
הקדמה: מה שטוב בבלוג שאני יכולה לומר הכל , גם דברים קטנים ומעצבנים שאין לי למי לספר כי זה לא לעניין, גם ההפך, לכן התמכרתי.
אני מניחה שבעולם הפרטי שלי יש דברים שמעצבנים אחרים, אך זה העולם שלי , הבטן ההומה וממנו אני מתקשרת, בטן לא יודעת פופוליזם מהו.
ועכשיו לעצםםםםםםםםםם הענין.
וזה משותף להמון נשים.
אני לא נוהגת ובעלי בשלילה ולא מתאמץ להפוך את הקערה על פיה כך ששנים שאין לנו רכב.
אני מנסה לראות את הצד הטוב, ילדים יש ב"ה , בריאות שרק תמשיך , אז התחושה הממכרת של בעלות על העולם נטלה ממני כולל הניידות, אבל מצד שני מה שטוב באוטובוסים זה שאפשר לבהות מהחלון, לקרוא תהילים, לנתח פרצופים, לשמוע שיחות , להיות עדה למצבים מגוחכים ועוד . מה שרע..
מה שרע זה אותם גברים שמתעקשים לשבת לצידך בפישוק רגלים כי להם יש "חבילה" ולך אין ובכך דוחקים אותך לפינה ולדעתי הדבר גורם להם הנאה סמויה. החיכוך הלא לגיטימי הזה , הכרזת הבעלות על הטריטוריה הגופנית שלי , הפלישה למחוזות אחרים , סמויים, שלי!
כבר שנים שאני מתעקשת לשבת רק לצד נשים ונאנחת כשמתישב לצידי גבר , למרות שמאז שחזרתי בתשובה הם ממעטים לשבת דווקא , לצידי, תודה לאל.
כמובן שקימים גם גברים אחרים , עדינים , מתחשבים , אך לא אליהם אני מתיחסת , אלא למיעוט הפולשני והדוחה. להם ורק להם הפוסט הזה מוקדש.
הטריגר שעורר אותו הוא :שדווקא היום, יום בו אני חשה חולמנית ולא ממוקדת מהרגיל התרחשה הפלישה.
בקיצור חזרתי מעמל יומי לאחר שקראו לי עשר פעמים להוריד ילד להסעה, ושמחתי שישבה לצידי עמיתה מהעבודה שוחחנו עד שהיא ירדה , ואז פתאום גבר צעיר עם אף ארוך ועיניים אוכלות אדם התיישב לידי וכמובן פלש לצדדים , דוחק אותי אל עבר החלון האטום ממנו לא יכולתי לקפוץ.
בסוף קמתי משם כמובן.
פעם כשניסיתי לשנות את העולם והעולם אהד את צורתי , פלטתי לעבר פולש כזה: " סלח לי , סגור ת" רגלים בבקשה" .
והפולש נענה.
אז היו לי "ביציים" תרתי משמע ועכשיו מה? רק קובלנות ומקלדת.
לא נעים לי לכתוב את שמי. את נפלאה וכתבת היטב. ואני גבר…
חן ,חן לך.
ולכן בבינעירוני תמיד הקפדתי לשבת במושב החיצוני, ואם מישהו ביקש לשבת נתתי לו להיכנס ליד החלון. והכי טוב: להתיישב מראש ליד אישה.
העולם לא באמת התקדם מספיק אם אנחנו צריכות לחשוב על דברים כאלה כל הזמן.
תודה על העצה של הבין עירוני , וזה באמת מעצבן מאד, לא נכלל בסל ההטרדות המיניות ומתרחש בתקופה נאורה כביכול.
מזדהה איתך לגמרי. כל פעם שאמרתי אתה מוכן לזוז קצת בבקשה נעניתי במבט תמהה. מה למדתי ? מיד לקום כשמסתמנת אי נוחות . אגב יש גם נשים פולשניות . מעצבן אותי לפחות באותה מידה .הפתרון שלי פשוט לקום.
בעלי טוען כמוך שיש גם נשים פולשניות ושאנשים מחפש שפת גוף מתחככת ומנוכרת .
אני גם תמיד קמה.
גדילן
***************
ראיתי גדילן נבוך בשדה
כמו אישה נמחצת באוטובוס:
גבר-חיה יושב לידה בפיסוק רגליים
גדילן נמחץ מטלטל בשדה
אוטובוס הקיץ נוסע וחם
האשה נצמדת לחלון, מתכווצת.
הקיץ מהביל, חם, מדובלל,
היא כמו גבעול הוזה בחלון
בתמונות המשתקפות מימין שנותיה החולפות
הרי היא השתרשה באדמה היבשה
רגליה אסופות וראשה סגלגל בפרחי גדילן
האור יונק ממנה, ממבט העיניים
מכתיר את הטל בעלי הכותרת של עתיד בלות
שדה גדילן: כמו צילום בקרני רנטגן
צלעות בית החזה של ארץ ישראל
שמות בני המשפחה עברית יפה:
חוח, דרדר, שמיר, שית
בחיים אחר כך באם הדוקרנים
השמש חודרת לעורקי הכלורופיל
מצהיבה את הכפירה הזחוחה במות
מעניקה מראה של אש תמיד
לכרבולת הברקן
הרוח מרשרשת בשלדים היפים
היא יורדת בתחנה מביאה גדילן
לידיד במתנה
*****************************
מזדהה איתך, התופעה קשה יותר בקיץ כשמצטרף לזה בליל הריחות
זה פחות הריח כי המזגן באוטובוסים מופעל בשיא הווליום , זה יותר החוצפה הבלתי נלאת.
יפה.
למרות שזו בעיה זה נשמע ונקרא חביב כמו שכתבת בחן רב.
חן , חן גם לך.
אביטל, עם כל כמה שאני יכולה להתרעם יחד איתך, הדבר שעבר לי בראש (ואני מקווה שיימחל לי ושאיני מסתכנת פה בעליהום רציני) הוא – למה שלא תלמדי נהיגה?! נכון שכשאת נוהגת את לא יכולה לקרוא, אבל את יכולה להקשיב ולשיר לעצמך וכשיש לך מה לומר ואת פשוט חייבת לכתוב לפני שזה ייעלם, את מחכה לפקק הקרוב ושולפת דף וכותבת על ההגה.
אגב, את החדירה לתחום הפרט והעדר כל מחיצות ובוטות בלתי נסבלת אני מוצאת גם כשאנשים מדברים בנייד שלהם בקולי קולות את השיחות הכי אינטימיות. נשים וגברים כאחד.
לצערי סיפור לימודי הנהיגה שלי יכול לפרנס מיני רומן. אחרי מחשבה נוספת אולי אסתפק בסיפור קצר.
בנוסף יש לי אופוזיציה מבית בדמות בעלי שמתנגד לזיהום האוויר, לכי תחיי עם ירוקים.
בקשר לניידים נורא! אבל גם משעשע.
יוצא לי להקשיב לשיחות בנושאים של: בעיות משפטיות, מגעים לוהטים, ויכוחים מטופשים ומה לא.
עם ישראל איבד את הבינו לבינו הכל חשוף ואולי גם אני בבלוג הזה, אבל לפחות יש בחירה אם לקרוא או לא.
לי אין נייד!
הי אביטל
את מזכירה לי את נסיעותי התכופות לירושלים, עם אסטרטגיות מוכחות כנגד
פלישות מיותרות.
ואילו הבלוג הזה הוא הזדמנות נפלאה להודות לך על הספר "העולמות של גאולה"
עד כמה הסיפור קולח ומעורר הזדהות
בחלקים ממנו, הגבולות וחוסר הגבולות
של היותנו נשים.
אלה
האי אלה, אני ממש מודה לך על תגובתך הנעימה שהתחילה לי את השבוע בטוב.
כאילו קלטת את רוח הספר שכתבתי ואת מה שרציתי למסור בו.
שימחת אותי עד מאד.
באשר לאטובוס כל אישה עוברת מה שעברת והטוב ביותר לשבת ליד אישה. ששמרהי אך מוגן.
בלי נדר עוד נדבר.
שבוע- טוב ול"ג בעומר שמח!
צ"ל שמרני אך מוגן.
ושוב תודה.
אביטל
גם קימה היא תגובה נוקבת, נועזות היו דורכות לו גם על הרגל.
זה רעיון!
אני תמיד אומרת "סליחה". בלי תוספת של הוראה מה לעשות, הם מבינים יפה. ואם לא – אני אומרת שוב.
לא יכולה להשאר בבמצב כזה אפילו רגע, איזה פיוּז קופץ אצלי ומפעיל מערכת חירום" שבכלל לא פועלת כרגיל ועוקפת את המתגים ה"מקובלים" שלי.
אולי זה מזל שזה קורה. גם אם לפעמים יש חילופי מבטים מזרי-אש… אני כל כך זועמת עד שרק אחר כך אני קולטת שהיה ממה לחשוש. מזל שור? עגל בַּזִּירָה…
ו-אביטל, אני מקווה שברור שאני לא אומרת ככה-צריך… ממש לא — אני מספרת לך על הזעם האוטומטי הקטן והיעיל שמציל אותי במקרים כאלה ובדומים.
תודה לאל על חלק מהחולשות שלנו 🙂
יש לי בת במזל שור ואני בהחלט מכירה את תופעת העגל בזירה.
אבל בך יש גם המון עידון, את חמודה.
כמה שאת צודקת וכמה פלסטי התאור שלך אפשר ממש להרגיש ולהריח..
תודה לך שהיית איתי שם.
מבינה ומסכימה עם כל מילה ! אני נהגתי להתכווץ או לקום. לעולם לא בקשתי או הערתי. פחדנית אני.היום אני נוהגת…
הייתה תקופה שכן הערתי כי חשבתי שיש כאן היפוך תפקידים הוא החוצפן ואני הנבוכה.
אבל בכל זאת תמיד קימת בי המבוכה וכל הכבוד ליעל שבה זה לא קיים.
העיקר האוטו.
יפה וחד. ביחוד הסיום עם היש "ביצים"!
יאלל"ה סכינים .
תודה סבינה.