בננות - בלוגים / / יחסי שכנים בלב העיר הגדולה3
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

יחסי שכנים בלב העיר הגדולה3

 

אחרי הבכי באה הקלה מסוימת , אם כי המשכתי לחוש איך צינוריות הדמעות שלי עומדות בפני פיצוץ. הרקות שלי המו כמו ציפורים בכלוב ואני שפשפתי אותן בדאגה . המשורר וחברתו שנקרא לה בשם
" צ"רקסיה " נעצו בי מבטים תועים ואני התכרבלתי בתוך העור שלי, מדמה  אותו לפרווה יוקרתית  . יכולתי להמשיך וללטף את עצמי , מתענגת על מגעה המיוזע של כף ידי השרוטה. אולם אז נשמע קולה של צ"רקסיה שתבע ממני לקום.
 
" באמת!" גערה בי צ"רקסיה בקולה הקטיפתי , "את אישה מבוגרת לא כלב למה את שוכבת על הרצפה?  תכף תניעי את הזנב."
 
כן..אני אוהבת להשתרע על שטיחים, ספות וכורסאות ומקנאה בחיות הבית על החרות שבה הן נוהגות בגופן . אז אולי באמת הפכתי את עצמי עכשיו למין חיית בית כזאת. צ"רקסיה יקירתי, רציתי לומר לה בקול של פסיכולוגית מתלמדת , האם גם את עברת במהלך חייך חוויות דומות? ובכלל עד כמה את אוהבת יהלומים ופרוות?
אבל לצ"רקסיה לא היה זמן לדיבורים מיותרים , היא רצתה להתעלס עם המשורר האבוד שלה ואני ופרוותיי המדובללת לא התאמנו לאווירה הכללי. 
 
אספתי את עצמי מהרצפה. שקל יתום התגלגל סמוך לשטיח שעמד קרוב לדלת ואני אספתי אותו אל חיקי. אילו יכולתי הייתי גונבת את כל תכולת הבית העלוב הזה. אנשי הזבל לימדו לשחוט את הספות בעזרת סכינים יפניות ובעלי לימד אותי לפצח קודים של כספות ישנות. צינוריות הדמעות לחצו על עפעפי פעם נוספת עפעפתי קלות , מנגבת במחי יד ריס שסרח. יש זמן לכל דבר , אמרתי לעצמי מניחה לגופי האומלל להוליך אותי בחזרה אל פתח ביתי.
 
כשהגעתי הביתה נשמעה המולה ומיד הבנתי  שבעלי הגיע. בניגוד אלי שאני מין טיפוס מתבודד , בעלי שייך לזן החברותי. אולם זנים חברותיים כמוהו (שהולכים ונכחדים מן העולם) יכולים להעיק קשות כשאתה נמצא בחברתם זמן ארוך מידי . כשהיינו חברים ,נהגו חבריו של בעלי להידפק על דלתנו בכל שעות היממה. מתוך מטרה אחת והיא : לדפוק עם בעלי עישונים.  הרעש גרם לי לצמצם את עצמי , במקום להתעמת עם בעלי נכנסתי הביתה על קצות האצבעות. חתולה טועה נכנסה אחרי , חומקת אל המטבח ממנו עלה ריח חריף של דגים. הפגנתי כלפיה הזדהות, מניחה לה לחטוף מעל השולחן של המטבח נתח ראוי של סלמון מעושן. האור שהדלקתי למענה במטבח עמד להסגיר אותי, כיביתי אותו במהירות והזדחלתי לכיוון  חדר השינה , התפשטתי באיטיות וצנחתי אל תוך המיטה .  כהרגלי מימים ימימה התחלתי לספור כבשים אבודות , זאת על מנת להביא מזור לנפשי העייפה . בניגוד לעבר בהן העדר נראה מפוטם , הפעם נראו רוב הכבשים  שדופות להפליא . דאגה חלחלה אל  ליבי ,  במיוחד לנוכח הידיעה שבעלי מתכוון לצלות  אחת מהן בשבת. בעלי הוא חובב מושבע של בשר  על האש. כבשים מן הזן הזה רק יעציבו את קיבתו ,מלמלתי לעצמי .  המשכתי לחפש פתרונות לבעיה הכאובה הזאת, בזמן שיד שעירה גיששה את דרכה אלי. לא הגבתי אליה . היד הזאת המשיכה בדרכה ,נאחזת בי בחוזקה ,מאיימת לקלף מעלי את בשרי. לא אותי צריך לצלות בשבת, כמעט צרחתי. נדרכתי קלות, ואז התפניתי לבחון אותה . לא, זאת לא הייתה ידו של בעלי , בעלי נוהג להסיר את כל שערות גופו . הוא עושה את זה על מנת ללמד אותי שכל כאב שווה הנאה אסתטית. היד הזאת הייתה שייכת לגבר אחר. השערות שהיו זרועות לכל אורכה  היו שטניות .  התרוממתי על המרפק על מנת להיטיב לראות במי מדובר . פתאום נפלטה מפי זעקה קלה. לצידי היה שרוע השכן בלונדיני שלנו מהקומה התחתונה. הוא מישש אותי במין ייאוש אבוד ,מחרחר כלפי ארוכות . זזתי לכיוונו   כמו תולעת , בזמן שהוא מלמל לעברי משפט סתום  . ניסיתי לרדת לשורשן של המילים, אך הברנש פלט מפיו קצף לבן ונפח בזאת  את נשמתו האחרונה.         
  .
 
 
         
 

 

2 תגובות

  1. הייתי מתחיל את הסיפור מ-אספתי, צ"רקסיה לא מתפתחת אז היא מיותרת לדעתי.
    חוץ מזה נהניתי, אני אוהב סיפורי הזיות מטורפות כאלו.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת