תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
ליעל גלוברמן
אחרי שפינו את הגוססת מדירתה , נעטף בנינינו בשלווה מדומה. הדיירים הוסיפו לנהל את חייהם החד- גוניים. יכולתי לשמוע אותם עולים ויורדים במדרגות השחוקות. מגע נעליהם מנגן על פני המדרגות , מפיק מהן עצב בלתי מוסבר. חודש מאוחר יותר ,הגיעו לבנין שלנו פועלים חסונים ,הם פינו את דירתה של הגוססת מתכולתה ואני זכיתי לחזות מקרוב בספת הקטיפה האדומה ,עליה בילתה המנוחה את ערוב ימיה ובספרי הקודש העתיקים אותם קראה בשעות הפנאי. את הרהיטים פינתה משאית של מרפדייה ואילו הספרים נערמו ערמות , ערמות על פני המדרכה ,מצפים בסבלנות לפועל החרוץ שיגאל אותם משיממונם .
חשבתי שבא הקץ על הפרשה ,אולם אז הוטרדתי על ידי שלל חרדים משונים שנקשו מידי יום על דלתי וטענו שהיה להם קשר קודם עם המנוחה . עלי לציין שמעולם לא ראיתי אותם בעבר , אולם התקשיתי להפריך את דבריהם. בתחנונים ויבבות , הם דרשו ממני לנסות ולהשיג עבורם בחזרה את ספרי הקודש. הם גרסו שהספרים הם בעלי ערך כספי גבוהה והציעו לי סכום כספי ענק על מנת שאסכים לחפש אחריהם. הם ידעו שאני בעלת הקשרים הנכונים במקומות הלא נכונים. ואני ידעתי שאם לא אפעל במהירות, הספרים ינדדו הרחק ,הרחק .
החיפוש אחרי הספרים היה אמור לדרוש ממני לשוב ולהתפלש באתרי האשפה הממוקמים בשולי העיר. כאן המקום להתוודות על כך ,שבעברי הרחוק גדלתי במקום, ושם ואף הכרתי שם את בעלי הנוכחי . אולם מאחר והקשר האינטימי בינינו נמצא בדעיכה ,לא רציתי לשוב ולפקוד את אותם המחוזות . הביקור באתר ילדותי שפעם הסב לי עונג , הפךברבות השנים למין דשדוש נוסטלגי בחוויות מסריחות. לכן עמדתי במריי וסירבתי להצעה. ליבי הרגיש מיאן להתעשר, חיפשתי נקמה! ולהפתעתי היא הגיעה ממקור בלתי צפוי.
כעבור יומיים נוספים , שמתי לב לתזוזה נוספת בקומה מעלי . איש לא עדכן אותי אך אני ניחשתי כן, הדירה הושכרה למשורר. מידי ערב הייתי רואה אותו יוצא עם כלבלב הפודל שלו לטיול בלתי מחייב . הכלבלב נראה מורעב , עצמותיו הגרמיות נמתחו על פני בשרו הדל בתפר גס. למשורר עצמו היו תווי פנים מעוננים . הוא דמה לסתיו שמסרב להתכלות .
ערב אחד בעלי איחר ( כהרגלו )לחזור הביתה . צרחתי על הילדים , עד שוורידים מסורגים טיפסו לגרוני . טענתי בפניהם , שעליהם לישון בלי לאכול כל ארוחת ערב . תחבתי אותם למיטותיהם ארוזים בנעליהם ובתיקי בית הספר שלהם , דבר שהיה אמור להקל עליהם את הקימה למחרת . כשהתקשו להירדם, הגדלתי לעשות וזרקתי עליהם קבקב טועה ,נאחזת בתואנה המוצדקת שעליהם…
" לישון!"
אחרי שנפלה על משכנינו שלווה מבורכת, שמתי את פעמי אל הקומה העליונה ,בה התגורר המשורר.
שתי נקישות קלות על הדלת , גרמו למשורר המעונן לפתוח אותה. שנינו הבטנו זה בזו בקדחתנות ,מניחים לשתיקה מעורפלת ליפול בינינו. שתיקה שיכלה להתפרש לכל הכיוונים . דירתו של המשורר נראתה חרבה כמו דמותו המתכלה . התיישבתי למולו בשיכול רגלים, מודעת לכך שתחתוני האמרה הורודים של ביתי בת השש מבצבצים מבין שולי חצאיתי.
המשורר השים את עצמו כמתעלם ,מחווה כלפי קידה אצילית.
פתאום שבו ודפקו בדלת , המשורר אץ אליה. גברת עם כובע ברט שחור נכנסה לחדר בדרמתיות מודגשת והתמקמה על הספה שלמולי . היא לא הפסיקה לדבר וללהג. מדבריה הסתבר לי ,שמשורר הוא בעצם אהובה לשעבר שנטש אותה בגיל חמש.
" לא הספקת לשכוח אותו מאז ?" תהיתי בקול.
"יש ילדים שאף פעם לא יוצאים לך מהלב." נאנחה האישה עמוקות.
דבריה גרמו לי לחזור ולהיזכר בבעלי ובילדותינו המשותפת באתר הזבל. דמעות זגוגיות דקרו את מחשבותיי והציפו את עיניי. קיטונות של מים זרמו ארצה . הם הרטיבו את גרבי הניילון שלי ומחקו את שארית האיפור שמרחתי בקפידה על פני .
גל של סליחה וגעגועים השתבר על פני הרצפה.
המשורר ואהובתו הביטו בי בדאגה . לא ידעתי איך להסביר להם שאני אפופה בצער על עצמי ועל בעלי.
כמו כן, התקשיתי לספר להם שסירבתי להצעתם של בעלי ההון החרדים , שיכלה להתממש רק תוך זמן קצוב . פתאום הבנתי לעומק את ההזדמנות הנדירה לעושר שנפלה בחיקי . התאבלתי באמת ובתמים על כך שהפסדתי אותה .
כן, בניגוד לאישה עם הכובע אני באמת איבדתי כל תקווה לאהבה ,לאושר ומסתבר שגם לעושר .
את משאירה אותנו עם חצי תאוותנו בידנו (וטוב שכך). אחכה לפרק הבא.
ההגחכה עם התחתונים של הילדה והאהובה שניטשה בגיל 5, רק יוצרת חוסר אמינות ומיותרת לי.
למה? תסביר לי ואחכים.
בקשר להמשך אני תמיד אומרת שאין פרק הבא ובסוף הוא נולד לו.
וגם חשבתי לספר על כל מיני אנשים ובסוף ניתקעתי בדמות הזאת.
כי כקורא אני נכנס לאשליה של המציאות שאת יוצרת בסיפור. זו יכולה להיות מציאות די מטורפת, אבל גם לזה דרושה חוקיות עקבית. אצלך זה מופיע פתאום בשתי הנקודות האלה ושובר את המציאות שיצרת לנו. אהובה בגיל 5? הגיבורה לובשת את התחתונים של הילדה? לשם מה? יפה בלי זה, ולא כדאי לטעמי.
אהבתי מאד אביטל, בעיקר את תאבי כסף הספרים,שזה נישמע אמין מאד, מול תחיבת הילדים למיטות, שיש בזה הגזמה נהדרת,
מחכה לעוד בשמחה.
זה נפלא משעשע בטירוף שלו, בהיגיון הפנימי המטורף. תמשיכי.
תודה למיכל ואורה.
כבוד!!
נורא שימחת אותי בהקדשה.
אני חוששת לכתוב כאן את מה שרוצה לכתוב… שעדיין מתחשק לשמוע על הדות שהולכת וקורמת עור וגידים.
איפשהו, בחלק א" התחלת כמה דברים שלא נמשכים פה, דווקא בינה-לבינה. יותר שנאה עצמית (כך מתרשמים בינתיים) למשל — וזה מצויין, ככה בדיוק כותבים כשרוצים לכתוב משהו עם נפח. נוגעים ועוזבים ושוב חוזרים, במקום אחר
כתבת פעם משהו ארוך? נובלה? רומן?
אני מקווה שאני לא פולשנית מדי. פשוט נולדת לך דמות, ולפעמים חשוב לזהות ולא לתת לזה לחמוק.
אגב, זה לא סותר את התכנית לכתוב על טיפוסים שונים ומצבים שונים – רק שיש לך דמות ראשית שיכולה להתנועע בין כולם.
בשלב כלשהו אולי תרצי להמציא לה סיפור כלשהו, ואז זה יטוס.
מי שמדבר. עשר שנים עברו מאז פרסמתי את הרומן שלי…
ובכל זאת.
יעל, תודה על תשומת הלב . את משמחת אותי.
כן, כתבתי רומן ובינתיים הכל מעורפל.
2 עורכים בהוצאות התלהבו אך דחו עם תשובות מגומגמות.
אני מתפללת. יש לי חברה עורכת שערכה אותי
ואני יודעת שמדובר בחומר גלם טוב . זה סיפור ארוך שהלוואי ויסתיים טוב.
תתפללי עבורי.
זה נחמד אבל הראשון היה יותר טוב.
הסיבה העיקרית היא שאת מגזימה ובהקשר של הסיפור הזה , זה לא מתאים (לעניות דעתי), אני הייתי רוצה חוויות שבאמת קורות מבלי לנפח אותן.
לדוגמא: קיטונות של מים זרמו ארצה (בקשר לדמעות)
לעומת זה, המשפט הבא מאוד מצא חן בעיניי:
למשורר עצמו היו תווי פנים מעוננים . הוא דמה לסתיו שמסרב להתכלות .
ותתחדשי על הפונט החדש של הטקסט.
כן, אחשוב על דבריך. זה מין חיפוש כזה.