בננות - בלוגים / אביטל קשת / ד"ר חנן לרמן -אז רב קהילת ברלין המערבית- הם היו אנשים פשוטים..
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

ד"ר חנן לרמן -אז רב קהילת ברלין המערבית- הם היו אנשים פשוטים..

 

 

 הם היו אנשים פשוטים, אם לאמר ענווים. הם לא ידעו כל יומרה אינטלקטואלית וכל שאיפתם הייתה לחיות חיים הגונים וישרים על פי עשרת הדיברות, ככתבם וכרוחם, ולהקנות עיקרים אלה לבניהם אחריהם.
 

אבי- כפי ששמו מעיד עליו- מוצאו ממשפחת מלומדים ורבנים במשך דורות רבים. הוא לא רצה לעשות את תלמודו קרדום לחפור בו, ומצא מחייתו ומחיית בני ביתו מרובי הנפשות כסוחר קטן. שמח תמיד במה שזימן לו יום האתמול, כי האמין באמונה שלמה באותו פסוק בתהילים האומר :" ברוך ה' יום יום".
הוא נהג להקדיש מספר שעות בכל יום ללימוד התורה, וגם לימדה לילדיו, כי הלא הם דברי התורה :" ושננתם לבניך", אתה אשר לאל ידך לעשות, ולא בידי מורה שאומנותו בכך.

כך היה האידיאל שלו וכך היו מידותיו. לכנותו הנוגעת ללב נלוותה פיקחות, עירנות ואניטואיציה שהיה בהן כדי להרחיקו מלסטות מהדברים שבעיקר. ניתן היה במקור של טוב- לכ וחוש הומור, אשר לא עזבוהו ברגעיו הקשים ביותר.

ביחוד מצא עזר בדמות רעיתו- אימי- אשר מרצה, אומץ לבה, תבונתה החדה בחיי המעשה , התמסרותה לזולת ומסירות נפשה שלא ידעה גבול, היו לשם דבר. דמותה של אישה זו, קטנת הקומה והעירנית , אשר למרות רפיפות בריאותה, הצטיינה בחיוניות אין- סוף, נחקקה בלב כל מי שהכירה. לגדל תשעה ילדים, אשר אחד מהם מסובך ממשנהו, הוא כשלעצמו אינו דבר של מה בכך. גם לפרנסם אך ורק מעבודה במשך כל שנות מלחמת 1914, כשהאב נמצא מגויס, אינו עדין הכל. נוסף לזה, מצאה פנאי לבוא לעזרת שכניה ומכריה, לסעוד חולים, לנחם דלים-ולא רק במילים. בנפש חפצה ובדברי שחוק, היא הקטינה מערך מעשיה הטובים. כשהובא אליה עני אחד, או שניים ואפילו שלושה , קבלה אותם בסבר פנים יפות באמרה:" ומה בכך? עוד אורח, עוד כף במרק!" . מאשה מופלאה זו נמשך זרם אהבה ממקור אלוקי כי אמונתה מעקרת הרים, אמונה שאנו האינטלקטואלים קוראים לה ברוב יהורתנו  ק נ א ו ת , וכי אין זו קנאות כשבעיצומה של מלחמת 1914-  1918 לא ויתרה אישה זו- ולו פעם אחת בלבד- על הדלקת נרות שבת, איש איש ונרו.

תמיד השיגה את הנרות הללו, שנעשו יותר ויותר נדירים. ובכל פעם, לאחר גמר ההדלקה, אשר הייתה מעין סמל להתחדשוות הברית עם האלוקים, לבה נמלא שמחה, כי לדידה ברית זו הייתה גורלית לבני משפחתה. וכל איימת שחיי אחד מילדיה היו נתונים בכף, שפע ממנה מעין לא אכזב של אהבה, מעיין אשר אין לעמוד בפני כוח שטפו, עד כי גם מפקד מחנה הריכוז לא עמד בפניו. כשנעצר אחד מילדיה במחנה זה, הצליחה לשחררו משם ללא כסף וללא " קשרים" רק בכוח דמעותיה. כשהוגלו שני הזקנים לפולין, עם צעירת ילדיהם, הם הצליחו להוציאה מאותה ארץ אומללה שנהפכה לגיא קברות ענקי. האלוקים כביכול, קיים בריתו שנכרתה בטקס הדלקת הנרות, נרות השבת. הם מילאו חובתם. בירכו ילדיהם במידות מוסר, כי ידעו היטב שילדיהם נמצאים במקום מבטחים, ולו גם מפוזרים בארבע כנפות ארץ. זאת היתה גם נחמתם האחרונה לקראת סופם הטרגי . הנה הם שוב  יחידים, נתונים במרתפו של בית החרושת וכל מזונם כמה תפוחי אדמה ומעט חבילות שהגיעום – אחת מחמש ! – מקצוי הארץ. הם עוד המשיכו לחיות ככה בכוח התקווה שהנה יבוא יום ופזורי המשפחה ישובו להתאחד.

היסורים נמשכו חורף 1941-42 – האחרון לפני הטבח הנורא- הביאם למצב יאוש. שרויים בלי חימום , בלי בגדים, בלי מזון כשבמצב של חולשה גמורה מתמלטת מפיהם זעקת שבר, מרה מזעקתו של אויב. אף זו אינה חולשה של רגע שהאירה באור מסנוור את מצבם עליו הם חיפו במילים מרגיעות, פן נתבהל ללא תועלת.

הגלויה האחרונה מיולי 1942, אשר הוברחה ללא ספק, מודיעה בפשטות במספר מילים שנכתבו בחיפזון וביד רועדת, שהם הועברו למקום אחר, ושלפי שעה אין להם כתובת אישית ושאנו לא צריכים לדאוג לגורלם. מאז חדלנו לקבל גלויותיהם . יסוריהם, כיסורי מליונים אחרים תמו. יסוריהם אלה אנו מתחילים להכירם רק כעת. גורלם אינו אלא גורלם של מיליונים אחרים , והייתי מבקש סליחתכם בענין אישי אשר אינו כיום אלא בנאלי. דמיונכם אינו מסוגל לתפוס את כל המוראות והאימים שהם מסמלים במספרים ענקים, ודמיון זה אינו מגיב אלא כשהמקרה הוא אישי. אבקש ברשותכם לתת לי לכבד את זכרם כי על ידי כך אתם שותפים לכיבוד זכרם של כל הקורבנות מכל האומות. מנהג מסורת יהודית, דורש שביום הזיכרון ייאמר "קדיש" אחריהם- תפילה רבת הוד הבאה לפאר ולרומם את רצון האלוהים, ומדליקים נר המסמל את הכוח העובר מאב לבנו והמפיץ את האור הרוחני אשר ישים את השלום בארץ. ספק אם אוכל אי -פעם לדעת את יום הזכרון, אך שיעורי מהיום על היחס בין ההגיון והאמונה יינתן ברוח מסורת זו. זאת תהייה תרומה צנועה לאור הקולקטיבי, וזה בזכות הניצוץ שהדליקו בי הורי.

———————————————————————————————

( קטע זה הושמע בצרפתית בשיעור פומבי באונברסיטת לוזן בתחילת הלימוד על " המחשבה היהודית בקורות הפלוסופיה").

המחבר, סבי ז"ל, נכדו של ר' משה קרנצלר מסטריזוב היה אז מרצה באוניברסיטה הנ"ל .    

עוד על הרב ומחקריו בתחום השפה( בין היתר) אפשר לקרוא פה.
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=161&itemID=8187

       

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת