בננות - בלוגים / אביטל קשת / שש מאות חלונות – תצפית לעולם הנסתר- בקורת על ספרו של אוריה באר- מאת הרצל חקק
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

שש מאות חלונות – תצפית לעולם הנסתר- בקורת על ספרו של אוריה באר- מאת הרצל חקק

שש מאות חלונות – תצפית לעולם נסתר

 
עטיפת הספר [צילום: תפארת חקק]

אוריה באר [צילום: תפארת חקק]

תצפית לעבר, אמנות מיוחדת שמאירה באור יקרות את הסיפור הקצר הקריאה סופגת את נשמת הסיפורים, משהו שמעבר להם, אותה רוח שכל כולה לופתת אותנו

 
 
 

▪  ▪  ▪

ספרי הפרוזה אכן זוכים לעדנה ולתשומת לב – ומרבית אלומת האור ממוקדת ברומנים, ופחות בסיפור הקצר. מי שעוקב אחרי קובצי הסיפורים הקצרים יכול להתבשם מספרות מרתקת ונועזת, ואתה יכול להיאנח אנחת רווחה: יש עתיד לסיפור הקצר בישראל, יש הנאה צרופה בתמצית הסיפורית המזוקקת של ז'אנר זה.

כאן במחוזותינו אוריה באר ידוע כאמן הסיפור הקצר, וראוי הוא לכל השבחים והיקר. סיפוריו הם דגמים מלוטשים של סיפורים קצרים, ואכן כל סיפור שלו בקובץ זה מתאפיין בהיקף מצומצם של עמודים, בתמצית של רוח ותובנות. הסיפורים של אוריה באר ממוקמים לכאורה בנקודות זמן שונות, בסיטואציות מקומיות שונות – אבל מי שמניח את הספר מידו, מרגיש, שיש רוח אנושית מיוחדת, יש ניחוח וארומה שמחברים את כולם. הקריאה סופגת את נשמת הסיפורים, משהו שמעבר להם, אותה רוח שכל כולה לופתת אותנו: הסיפור היהודי, הנשמה היהודית, ניצוצות מן ההיסטוריה של תקומה ומאבק וימי סבל ותלאות.

העשירי למניין – כאב ממרחקים

אפתח דווקא בעיון בסיפור "העשירי למניין". סיפור זה יכול להוות דגם קלאסי של סיפור נוסח אוריה באר. אנו נכנסים לסיפור, ודי מהר אנו נקלעים למצב של "סיפור בתוך סיפור", עד השיבה אל נקודת המוצא. התחושה לאחר כברת הדרך היא, שעברנו תהליך של התרת הקשרים, של קתרזיס.

הסיפור פותח בצעידה של המספר בתוך רחוב צר בשכונה חרדית בירושלים, ומסביב לה כמה בתי כנסת, ותוך כדי הצעידה של המספר וחברו, פונה אליהם יהודי מזוקן בכיפה שחורה ומבקש להצטרף לתפילה: "תעשו לנו טובה, חסר לנו יהודי למניין. עשירי. בואו בבקשה". עמוד 72.

לכאורה פתיחה תמימה והסיטואציה פשוטה. המספר מנסה להתחמק בטענה של קוצר זמן "אנחנו בדרך לכותל", אך הבקשה מתעצמת: "אני מאוד מבקש. יש כאן מתפלל אחד, שאביו נפטר לפני שבוע. הוא חייב להגיד 'קדיש'. זאת מצווה, באמת מצווה גדולה".

חשיבות המצווה להשלים מניין וסיפור ה'קדיש' אינם מאפשרים דרך נסיגה. השניים נכנסים לתפילה כדי לאפשר קיום מניין לאמירת 'קדיש'. לאורך כל התפילה חש המספר, שחברו מתפלל, כמי שכפאו שד. וכאן מתחיל הסיפור בתוך סיפור. חברו מבקש להסביר לו מדוע הוא שונא להיות 'עשירי למניין': "זה סיפור עצוב מימי ילדותי… אני נושא אותו איתי כבר עשרות שנים".

כאן נשזר סיפורו של סמי החבר, ואנו נחשפים לסיפור יהודי של גולה וגאולה: אביו של סמי, מספר הסיפור, הגיע לצרפת מפלשתינה בסוף שנות העשרים כדי לרפא את עיניו החולות. יש כאן כבר בתחילת הסיפור דילמה של חשש מבגידה בערכים, מפגיעה בערך מקודש. האם לעזוב את הארץ בשל מחלת העיניים? היציאה לצרפת נתפסת ככורח המציאות, שכן את מחלת העיניים טרכומה אפשר היה לרפא אז רק בצרפת. גם ההישארות לאורך שנים מוסברת בכך, שמחלת העיניים טרם התרפאה, ויש צורך בטיפול מתמיד. כל הזמן אנו בתוך המעגל הסגור של רצון להיות בסדר, לא לפגוע בערך מקודש.

כמו בטרגדיה יוונית, האקספוזיציה היא חזות הכול: הדילמה הזו שנחשפה במערכה הראשונה, תוליך אותנו בוריאציות שונות לאורך העלילה. האב משתקע בצרפת, ועושה חיל כחזן רב מוניטין. האב זוכה לתהילה, וסיום האקספוזיציה מצטייר כפרק שנושא תקוות לעתיד טוב: "עד מהרה נבחר לשיר בבתי הכנסת הגדולים בצרפת: בפריז, שטרסבורג, מרסיי ובעצם בכל אירופה. הוא הרוויח יפה, ועתידו כחזן וכזמר אופרה במרוצת השנים נראה מבטיח".

פרק ב' של העלילה עובר משלב המבוא, שיש בו נקודת זינוק ואפשרויות רבות, לשלב הסיבוך של העלילה: "הכול התהפך לאחר פלישת הנאצים לצרפת בתחילת מלחמת העולם השנייה". פרק זה חושף בפנינו תקופה אפלה בחיי יהודי צרפת: משטר ווישי, הרדיפות, משלוח של יהודים למחנות השמדה.

תקופת הרדיפות נפרשת לפנינו: סיפור של חיים בעולם שטוף שנאה, חיי המשפחה הם במחתרת, בפחד, בבין כותלי מרתף טחוב, המחלות והייסורים, הרגשת האין מוצא. כל זאת עד לתחושה שמבזיקה לה נקודת מפנה, פלישת בעלות הברית נורמנדי בשנת 1944. בפרק המבוא ראינו ניצוץ של עתיד מבטיח, שכבה די מהר. שוב יש ציפייה לישועה, אך נקודת המפנה נקטעת בבת אחת: אביו החזן המפורסם לוקה במחלת גרון קשה, "ומקול הטנור הנהדר שהיה לו ו לפני המלחמה, נותר קול דקיק, מעורר רחמים, שלא התרומם עוד. חלומו לחזור ולהיות חזן גדול אבד לעולם".

האב שנטש את הארץ בשל מחלת עיניים, נאלץ בערוב ימיו לנטוש את הקהילות הגדולות לטובת קהילות קטנות, עיירות נידחות. באוויר מנסר סיפור של גמול, של עונש על אובדן ערכים, בגידה בערך מקודש.

האב זוכה לקבל בקושי משרת ראש קהילה בעיירת כורים קטנה ואינו רווה נחת: עליו לעמול קשות כדי לשכנע תושבים להגיע לתפילות. מכאן אנו מגיעים לשלב התרת הקשרים, חשיפת הקשר בין סיפור חייו של האבא לתחילת סיפור המסגרת: סיפור ההתנגדות של מספר הסיפור להיות עשירי למניין.

אנו נקלעים לתפילת יום כיפור, לקראת "תפילת כל נדרי הקדושה". עוד קודם לתפילה סופר לנו על המאבק של אביו באמיל רוזנהיים, שממעט להגיע לתפילות, משום שהוא מכור כל כולו ל'כולבו' שלו, לעסקים. אמיל מצטייר בעיני אביו, כמי שמעדיף חומר על רוח, עסקים על ערך מקודש.

האב החזן פונה לבנו, זה שמספר לנו את הסיפור, לרוץ מיד לכולבו של אמיל רוזנהיים: "מהר, רוץ לחנות של הברנש הזה. תוציא אותו מהכולבו הארור. אל תעזוב אותו. תיצמד אליו. הוא מוכרח לבוא, שמעת?".

כאן לקראת הסוף – נוצר סבך חדש לאחר נקודת המפנה המדומה: הילד הגיע לכולבו של אמיל רוזנהיים, ונותרו לו מאותה פגישה זיכרונות מכאיבים. אביו הטיל עליו משימה כילד, והוא כבוגר מספר זאת ממרחק זמן, אבל הטראומה לא חלפה: אותה שליחות נותרה חקוקה בו כפצע. אמיל הסביר לו אז, לילד השליח, שהוא חולה מאד, מצונן קשות, שהגיע לחנות שלו רק לשעה קלה: "אני חושש ללכת בגשם הזה" – ואשתו של אמיל גוערת בילד: "שמע, ילד, תגיד לאבא שלך שיעזוב אותנו… אמיל מצונן… הוא משתעל. לא יוכל להיות זמן רב בבית הכנסת של אבא שלך שבכלל לא מוסק"… הילד המספר חש "מושפל ונעלב" ואמיל מתרצה: "הערב כל נדרי". הרצון לקיים ערך מקודש גובר על הכול.

אמיל יוצא לבית הכנסת. לאורך כל התפילה משתעל אמיל קשות, וזוכה למבטו הזועם של האב החזן.

למחרת התפילה לוקה אמיל רוזנהיים בדלקת ריאות קשה ומת. כאשר אביו של הילד, מתבשר על כך, הוא מזמן את כל הקהילה לטקס האשכבה. האב החזן עורך את ההלוויה של אמיל והאווירה קשה. סמי, הילד שבגר, נזכר ממרחק ימים במבטיהם בני המשפחה: "אשתו של אמיל רוזנהיים ובניו דקרו את אבא בעיניהם וכמו אמרו, אתה הרגת את אבא. אתה והמניין שלך בערב 'כל נדרי'… כן, אתה החזן שמזמר עתה 'קדיש', אתה גרמת למותו".

כאן חל המפנה הדרמטי ביותר: בני הקהילה כועסים על אביו, נמנעים מלברכו בשלום. המספר נזכר באותה תקופת ילדות פצועה, השנים שנידו אותו ואת אחיו. שלב ההתרה של העלילה מחזיר את כל החוטים לסיפור הראשוני: סמי המספר חשף את הטראומה של חייו, ומתוודה בכאב: "מאז אני שונא להיות משלים מניין עשירי".

לפנינו פלונטר סבוך ומרטיט: סיפור בתוך סיפור, דילמה בתוך דילמה, מאבק בין החיים לבין הקדושה – והרי לנו סיפור צרוף ומזוכך, תמצית של עלילה שיש בה גלות וגאולה, קדושה וחול, פכים של היסטוריה יהודית.

שש מאות חלונות – תצפית ללב המנזר

מי שקורא בקובץ הסיפורים הקצרים של אוריה באר מתרשם מאמנות הכתיבה, מאמנות הסיפור: אוריה באר יודע לעצב דמויות בכישרון רב, מיטיב לחשוף בפנינו דמויות בעלות ייחוד, בעלות סיפור אישי מרתק. באר שוזר ביד אמן פרט לפרט, חוט לחוט, עד לבניית רקמה נפלאה. הדילמות שעולות יוצרות מתח בין המציאות לבין ההכרח לשמור על הערכים – וכמו בסיפור הקצר הטוב, יש בסיפוריו של באר מסר גלוי, וניצוצות של מסר סמוי.

הסיפור "שש מאות חלונות", זה הסיפור שנושא את שם הספר, פותח חלונות לתקופת השואה, מעצים את הדילמה הערכית, את ההישרדות כיהודי בעולם כה אכזר. אוריה באר שוב סוחף אותנו למיקום שנושא משמעות טעונה מאד, ומכאן נפתח פתח צר, שדרכו ייחשף קול פנימי, סיפור בתוך סיפור. המספר מגיע לאזור אלזס, בגבול צרפת-גרמניה, וכבר הפתיחה מרמזת על המעבר החד ממציאות גלויה למציאות נסתרת יותר: "המכונית סטתה מהכביש הראשי ופנתה לעבר דרך צדדית…", ובהמשך: "ואמנם בעיקול הדרך, התנשא מבנה ישן… מוקף בחומת אבן גבוהה… מכל עבר נשקפו אלינו מאות חלונות גדולים מוגפים…, -עמוד 42. חומת האבן, מאות החלונות, אלה מהווים מוטיבים מנחים, זה האקדח המעשן של המערכה הראשונה.

כבר בשלב המבוא אנו מחכים לדרך שתתפצל מדרך, לסיפור שייחשף מתוך סיפור הפתיחה, ודי מהר אנו מבינים שהגענו למנזר באלזס. מדוע לקחה המדריכה הני את המספר ורעייתו למנזר, זו אכן שאלת השאלות של הקורא כבר בפתח הסיפור.

אנו מתוודעים לסיפורה של גיבורת הסיפור הני בילדותה, נחשפים לסיפור משפחתה, סיפור של פליטים יהודיים שברחו מגרמניה לאחר ליל הבדולח. אביה נאלץ להסתיר אותה במנזר וזוכה להבטחה של אם המנזר לשמור על ילדתו מכל משמר.

לכאורה מקום קדוש, הבטחה מקודשת לשמור על הילדה. ואכן, התקופה הראשונה מתוארת כאידיליה, כחיים בתוך מסדר של נזירות שכל כולן עבודת קודש וחסד. כבכל סיפור קצר, אנו נסחפים בבת אחת לנקודת המשבר. כל הקלפים נטרפים. כעבור שבועות אחדים, נדרשת הילדה להכרעה מיידית אם היא מאמצת את הדת הנוצרית או מסרבת. הילדה מבטאת את הקול הערכי הצרוף ומול עולם קשה ועוין היא נקודת אור. הילדה מסבירה לאם המנזר: "נולדתי יהודיה, הבטחתי לאבא, לפני שנכנסתי לכאן, שאשאר יהודיה. אנא ממך, אם קדושה, הניחי לי. אל תאלצי אותי".

נקודת המשבר הופכת לאסון עבור הילדה הקטנה. ילדה קטנה מול עולם אפל, מול אם מנזר היורדת לחייה: "אינך רוצה להתנצר… מהיום והלאה את מנקה את כל חלונות המנזר, ואת לא מפסיקה עד שכולם נקיים ורחוצים". ההתעללות נמשכת באופנים שונים, מרעיבים את הילדה, נותנים לה לקפוא מקור. רק שמיכה קלה, בעוד כל הבנות שהסכימו להתנצר זוכות לקבל שמיכות ללא הגבלה.

ימים של תלאות בעולם של חשכה, ומעשים נוראים נפרשים בין כתליו של מוסד, המתיימר לבשר קדושה ואמונה וחסד. כדי להוביל לרגע של פואנטה אנו זוכים לשלב של פתרון מדומה: "יום אחד נטלתי ספר קדוש גדול שהיה מונח על אחד המדפים, הוצאתי מכיסי זנב עיפרון ושרבטתי בעמודו האחרון, שהיה בלוי מרוב שנים, כמה שורות שעלו בדעתי. סגרתי את הספר והנחתי אותו במקומו". רגע זה מתואר כהתעלות נפשית ורוחנית לאחר רגע של התמוטטות ליד אחד החלונות, רגע לפני הנפילה. וידוי נסתר שנגנז בין דפים מאובקים, מלים שהפכו לאחר כתיבתן לתעודה, עדות שמחכה לגאולתה.

השורות החבויות באותו ספר נסתר, מותירות אותנו לקראת השיא. הני מספרת לבני הזוג על השורות שכתבה ומציגה את תחושתה באותם ימים: "עד היום איני יודעת מה ואיך כתבתי מה שכתבתי. הבנתי שלא היה בכך כל היגיון. שכן אף נפש חיה לא פקדה את החדר שנים רבות. מי בכלל יפתח את הספר הנשכח הזה אי-פעם".

שוב אנו פוגשים כמו בסיפור העשירי למניין, התמודדות ממרחק זמנים, לבטים שלא נשכחו, ניסיון לחשוף פצע שטרם הגליד. עלילת הסיפורים קשורה באורח מכאיב למאבק למען ערך מקודש, לפשר תלאות שכרוכות בשאלה הנצחית מהו גורל יהודי – וכמובן להיסטוריה שיש בה סופה נושנה של גלות, של חיי סבל.

שש מאות החלונות הופכות להיות נקודות תצפית של הזמן שלא חלף, של כאב שאינו מרפה, ושורת הסיום של הסיפור אכן הופכת אותם לנקודת ראות שכל כולה סבל וראייה פנימית, ראייה לעומק הזמן היהודי האמיתי.

לא יאומן כי יסופר

לא נוכל ברשימה קצרה להקיף את כל הסיפורים, אך אין ספק, שאנו זוכים להנאה רוחנית צרופה מסיפורים שיש בהם נשמה יהודית ישנה נושנה, תחושת התעלות, תחושה שיש מוצא רוחני לכל שבר ומשבר.

הסיפור "מרושקה" שובה את הלב, סוחף בכל רגע שחולף וכבר חלף, קשה לדלג על דף. מארג מילים לבוש באותם חוטים עדינים ששוזרים לנו מציאות רגישה. הנה לפנינו יהודים בעולם עוין, והסיפור צבוע בגוונים קודרים, מאיר לבבות נסתרים. הקוראים נסחפים אחר דמות הגיבורה הלוחמת, ומתברר שהסבל והגבורה הם גיבורי הדרמה, שכן גיבורת הסיפור אינה יהודיה, אלא פרטינית שלחמה נגד הנאצים. הדרך לסיפורה המסתורי של מרושקה ההרואית עוברת דרך פתיחה סיפורית, שבה המספר מגיע לגרמניה לבקר את חברו היינריך, שופט שלום בדימוס.

הסקרנות שלנו כקוראים גוברת, מה למסַפר הסיפור ולשופט שלום גרמני? אבל המחבר מושך אותנו כבחבלי קסם אחר פקעת הקרבות, מטלטל אותנו שוב לסיפור בתוך סיפור, שייתן צבע אחר ומשמעות אחרת לכל העלילה. היינריך השופט אינו מרוצה ממראהו של המספר ולוקח אותו למספרה של דיטר. לא יאומן כי יסופר…

אנו הקוראים, שכל כך חיכינו לסיפור של היינריך, מבינים די מהר, שנקלענו לסבך גדול יותר ומסקרן יותר. השופט מזהיר את המספר מיד כאשר הוא מכין אותו למה שצפוי לו, לסיפורים שיש בפיו של הסַפָּר דיטר: "הוא יספר לך אלף ואחד סיפורים מרתקים מחייו הארוכים" – ואכן דיטר מבטיח לספר סיפור אמיתי: "אספר לכם את הסיפור המדהים ביותר של חיים….איך ניצלתי ממוות במלחמת העולם. כיצד שרדתי בשבי הרוסי האיום, ואיך הכישרון הקטן הזה, לספר כראוי השאיר אותי בחיים".

שוב נטווה הלבירינט, סיפור בתוך סיפור – ואנו נקלעים לתקופת מלחמת העולם השנייה, למפלה של הגרמנים בסטלינגרד, ודיטר הספר המשרת את הקצינים הנאציים מיטלטל עמם בדרכים. פרטיזנים רוסיים תוקפים את שיירות האספקה – ודי מהר מתברר לדיטר, שמפקדי החטיבה שלו זוכים לקרבות קשים עם חוליה מסוכנת שעליה מפקדת הפרטיזנית האמיצה מרושקה. הסיפור של מרושקה גנוז בתוך הסיפור של דיטר: "קצין אס אס הרג בדם קר את בעלה, שהיה אף הוא פרטיזן, בעת שנפל בשלג ודידה פצוע על רגליו. מרושקה הבטיחה לנקום…, – עמוד 125.

לא אגזול מכם בדל של סקרנות, ורק ארמוז: הסיפור של דיטר יוצר מיד בסיס לעלילה אפלה שכל כולה סכנת נפשות, הקרבה, נקמה של פרטיזנית. כל זה משתלב עם הסקרנות הטבעית שלנו, כיצד הסיפור של מרושקה כרוך בסיפור הצלת חייו של דיטר הספר. אחשוף רק רמז קל: מרושקה נלכדת, דיטר הספר נדרש לספר את הגיבורה האגדית – ויש סוד עלום שגורם בסופה של עלילה פתלתלה להסתבכות של הספר ולהצלתו המופלאה עקב הקשר שנרקם בינו ובין מרושקה.
הפצע הפעור של הסיפור הכואב

סיפוריו של אוריה באר יודעים לקחת אותנו לנקודת פתיחה מפתיעה, מסקרנת. כך הסיפור "ערב יום הנישואין" שפותח בנקישה על דלת דירה: "היא שמעה נקישה על דלת דירתה ותחושה לא נעימה אפפה אותה. ניחשה מיד שזה הוא….הייתה שמחה לו הפר הבטחתו ולא היה בא" – עמוד 189. היש פתיחה מפתיעה ומהממת מזו?

לעתים גיבור הסיפור אינו אדם אלא עץ, והמשל על האדם שנדמה לעץ השדה מספר הכול. כך בסיפור "הגזע הכרות" – עמוד 246. מספר הסיפור רואה כיצד גודעים את הגזע הענק בגן הסמוך לביתו, "עד שהעץ הגדול כרע ונפל ארצה. נותרו רק הפצע העגול הפעור בבשרו ופירורי הנסורת הצהובים… והנה אבא מביט בין מנבכי הגזע הכרות". גם סיפור פשוט של עץ הופך להיות סיפור של בניין ועקירה, חורבן ותקומה.

אוריה באר שכה הפליא לספר לנו סיפורים בקבצים קודמים, יודע לעשות זאת שוב. אל נשכח, שאוריה באר זכה לשבחי הביקורת על ספריו הקודמים, ויותר מכך: באר זכה בפרס ספרותי של קרן אולשוונג לספרות – ומחזות שלו הוצגו בתיאטרון הסמטה ובתיאטרון הספרייה. העלילות שלו כמו נוגעות בנחלי הדמעה של ההיסטוריה היהודית, מציתות בנו זהות קדומה שאינה נשכחת. אתה קורא ומוקסם מיכולת הסיפור הסוחפת, משביבי היהדות הניתזים מכל אבחה של עט המספר, מן ההארות הרוחניות שמציתות בקוראים רגשות, תובנות, רוח אחרת.

אנו מביטים בשש מאות החלונות, צופים בנקודות התצפית של סיפוריו, נפעמים מן האור והאפלה, וחשים שזכינו לחוויה ספרותית מיוחדת.


אוריה באר "שש מאות החלונות", הוצאת 'קונטנטו דה סמריק', 2014,248 עמודים
 
 
תאריך:  22/09/2014   |   עודכן:   

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת