תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
" כאילו חצו היא ואמה קיר זכוכית שמאחוריו הן גם עצמן וגם לא"
בלה שייר בספרה "מט ילדים", פורסת את הילדות שלנו לפרוסות קטנות, מערטלת את השונות של היחיד שדבק בכלל, ואת השונות היהודית הגלומה בגרעין כפרט, מחדדת למין מחט משוננת. גורמת לך להבין את החברים הרעים ההם שבעודך ילד חסר אונים התעלמו ממך במגרש הגדול, כשהשמת עצמך כבוכה רק על מנת שיתייחסו איך, והם בשלהם, זקופים, שאננים , לועגים. בלב אתה אפילו מתחיל לקלוט שאולי היית נוהג כמותם בדיוק. ושהאדם הוא מוגבל להבנת עצמו בלבד. מתקשה לחדור אל העולם של זולתו. שהשאננות באה מהמקום מהפחד שטבול בנגע , ושמו איבוד השייכות אל הקבוצה, שהיא גוף בולעני . וששוב האדם כזה הוא, בהמי, אנוכי משהו משחר בריאתו, ואם הוא בכל זאת מנסה לרגל אצל עמיתו, הרי שפעמים רבות רגלו גסה ובלי משים היא בוטשת מרקמים עדינים.
לא אתייחס לספר כולו אלא רק לומר ולהמליץ עליו מכיוון שהמדובר בהחלט ספר ערכי, שמשנה משהו בהלך המחשבה הכללי של האדם ובזה גדולתו. בעיקר אהבתי את הסיפור על טניה ופולה שתי ילדות שזהותן החיצונית גורמת להן לרצות להתערבב זו בזו, עד שנקודות החיכוך מתחילות לבלוט ולהכאיב לגוף ולנפש.
כאמור ספר שווה קריאה, בלי הסיפור, "גלית וגורדון", שלא הצלחתי לקרוא, כי היה בו משהו לא מפתיע. עוד סיפור. לפחות עבורי.
אין אני יודעת מה עמדתה של המחברת בימים כאלה שגזענות- אנטישמיות מגדירה אותך כאחר. מניחה לך להבין, שכן אתה שומר מצוות, וכזה תישאר.ואלה אחיך, שמשום שלא קבלו את החינוך הנכון מתעבים אותך. מנהלים כנגדך מסעות הסתה מתוקשרים. ואין אדם שלא יושפע. ובכל זאת תסלח לי המחברת שבחרתי בספרה כנקודת פתיחה, יכול מאד להיות שדעתה לא נוחה מכך כלל. אולם מהרגע שספר יוצא לאוויר העולם, פוקעת עליו השליטה. ויש בספר הזה לטעמי לפחות ניחוח של יהדות שכשהיא מתהלכת בין זרים היא מתובלת כמו תמיד ברדיפה.
אם נעבור מן הכלל לפרט, הרי שאף אני, כן, גם אם חשבתי לרחף בין העולמות, או לחלופין להיות נפש תאומה של מישהו, משהו פרט ללא נראה, הרי שאני מתויגת לדיראון אומה כחרדית. לא חוזרת בתשובה חרדית, בדיוק כמו פולה גיבורת אחד הסיפורים. וההגדרה מחייבת, אבל גם מנכרת, ומעצימה באותה מידה.
ואולי הרצון הזה להיות דבוק, לא מופרד, עליו אני כותבת, בכלל שייך לסיפור אדם וחווה. הצורך הכמוס לשוב ולהתאחד עם בן הזוג, להיות בשר אחד. ואם זה לא בן זוג שהרי זו חברה, עמיתה, והרגעים המועטים שהאיחוד מושג, והבדידות הלואטת ביום יום כשאתה מבין שהזולת בדיוק כמוך, עסוק בסיפוק צרכי עצמו, ואולי זה אתה שמחמת החסר שטיפחת מילדות מגדיל ציפיות לא הגיוניות.
ועדין פרידות הן דבר זר ליהדות. זוכרים פרידות מבן זוג, קבוצה, התחושה שהנה מתחיל משהו גדול, למרות הכאב, אתה תצעד קדימה בגאון ותגלה עולמות. והנה גם כאחרי המהלך לכאורה המוצלח גילית אתה פתאום מבין שלא לגמרי התנתקת, משהו נשאר שם, וכמה שבנית ויצרת, אתה מושלך לעת ערב, או סתם משתכשך בלי הכנה בגעגוע צורב, רוצה לחפש את המקור, ואפילו לשנייה לחזור להתערבב . וכך מתחיל כל הסיפור אולי.
אז מה השגת בעצם?
לכן אומרים החסידים הותיקים " חסידים אף פעם לא נפרדים." גם בעת פרידה תמיד ידועה הפגישה הבאה.
מוגבלות האדם, שאינו מצוי בעולמות עליונים, שהוא אכן חושב שהוא קובע גורלות, ולכן המציא את המושג הזה. " פרידה". אם אברהם היה באמת חושב, שהוא נפרד לנצח מיצחק, אולי לא היה עומד בניסיון העקדה. אולם לנו את גדלות הנפש של אברהם שהבין שגם המוות אינו סופי, הוא זמני, עד בוא המשיח או הרגע בו תראה את יקיריך נטולי גוף צועדים לעברך.
בתחילת חזרתי בתשובה, נפגשתי עם נשים חרדיות ושאלתי אותן שאלות נוקבות על חייהן שנראו לי עינוי מתמשך. לידה, לידה, עבודה, בעל, מה עוד. איך אפשר לתפקד. חיי נראו לי הרבה יותר פשוטים.
ואז הן ענו בשאלה:" תגידו איך אתן עומדות בכל הפרידות האלה מחבר, בן זוג, שנה שנתיים, ואז הבא, עד לחתונה.. אנחנו רגישות לא היינו עומדות בזה. "
אז לא הבנתי, אבל כאמור מסע התשובה, מעמת אותך עם עצמך, האם זה היה קל? האם לא ניסתי לחספס את הנשמה, אך היא לא ניר זכוכית, לא מתמסרת לחספוס המזויף, ואפשר לומר שהניסיון לא הוכתר בהצלחה מרובה. האם נפרדתי מחברי המועטים כמו שצריך? האם מישהי מחברותי עשתה זאת כיאות? ואם כן, איך הומצא המושג " אקס מיתולוגי".
לא אין משמעות לפרידה. אלא אם היא זמנית, מיועדת לבניה, אך ניתנת להזזה.
"חסידים אף פעם לא נפרדים". גם יהודים שאינם מכירים את החסידות לעומק לא מסוגלים, גם אם הם רוצים. אבל כאב הם מסוגלים בהחלט להנחיל, מתוך חוסר הכרות עם האלוקות הגנוזה בעומק נשמתם, ודבקות אינפנטילית בילדותיות האנוכית הידועה להם משחר ילדותם. בשח מט הזה אין מנצחים. רק מפסידים.
שבוע טוב.