בננות - בלוגים / / הבת האפלה וסוגית האמהות הכפולה- אלנה פרנטה
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

הבת האפלה וסוגית האמהות הכפולה- אלנה פרנטה

 

 

 

 

 

 אם יש משהו שאני שונאת לכתוב זה תקצירי ספרים שקראתי.

בעיקר מפני שהעלילה בספר " הבת האפלה" בסך הכל די דלה ולא כובשת -לעיתים אפילו מתישה. אפשר להציץ כאן.
 
 
אני גם לא מסכימה עם הדעה הגורסת שזהו הבשל בספריה של הכותבת. לטעמי " ימי נטישה" חזק ומפתיע בהרבה.
 
מה שכן אני מחבבת ומעריכה את הכותבת משום שהיא חושפת נשים במערומיהן, בלי להיסחף לכל מיני תיאורים פיזיים מביכים. אלנה פרנטה מגלה את פרצופנו האמיתי, זה  שמתחבא מאחורי סיסמאות חלולות שמודבקות בחוצות, או מוקלדות בירחונים. היא חודרת אל נבכי הנשמה בסכין מנתחים קרה, אין הרדמה. הכל מתרחש על חי.
 
" בימי נטישה" היא מגלה את התלות הנשית והאובדנית כמעט של הגיבורה בגבר- בעל- הנוטש וגורמת , לי וכנראה גם לאחרות להזדהות איתה באופן גורף.
 
האם יכול להיות שאנחנו כאלה? נשלטות, נזקקות, אלנה גורמת לנו להודות שכן, הפן הזה לא נכחד. אבולוציה, לא אבולוציה, יש סיכוי שזה בכלל מולד.
 
"בבת האפלה" מביאה הסופרת אישה הפוכה. לדה הגבורה נגועה בפמיניזם כמעט מסוכן.  היא בזה לאמה שילדה ארבעה ילדים, ולסבתא שגידלה שבעה. היא מעוניינת להיות אחרת. אשה שמגשימה את עצמה, גם במחיר של בגידה בבעלה ועזיבת בנותיה לפרק זמן של שלוש שנים.
 
רובנו לא נעשה צעד כזה קיצוני.  אנחנו בכל זאת מאמינות בתפקיד האימהי הזה.
 
אבל עד כמה? לדה גולשת אל עברה, אל פרקי זמן שונים בילדותן של בנותיה, בתיעוב ובאהבה שנעו בה בערבוביה. ולאט, לאט היא גורמת גם לנו להתוודות בכשלים האימהיים הקטנים- גדולים שלנו.
 
למשל זיכרון שכל אחת יכולה להזדהות איתו ובו לדה מאבדת את אחת מבנותיה בים. לרגע היא לדה הילדה, שאף היא אבדה פעם לאימה ולרגע האם הנטרפת מזעם ודאגה. בכלל התיאור הזה חוזר מספר פעמים בספר והוא חזק מאד.
 
אני זוכרת שאף אני נאבדתי בים, וכל האנשים נראו לי דומים להורי, אך הם לא היו הורי. תחושת האבדון של הגיבורה בולטת לאורך כל הספר. היא לכאורה נוהגת נכון, אבל בעצם היא משחזרת שגיאות שדומות לאמת.
 
כל שגיאה שנוגעת לבנותיה נגועה גם במוסכמות החברתיות אותן אימצה. היחסים המעורערים עם בנותיה שמתעקשות לדבר איתה בעגה נפולטינית כדי לקבע את הנחיתות ממנה היא חומקת, הן תולדה של אותו אימוץ שגוי.
 
בכלל אף אחת מן הנשים בספר לא מרוצה מהתפקיד הזה שלקחה על עצמה: דהיינו לשמש כאם במשרה מלאה.  
 
 
אם נודה באמת, כמעט כל אשה שנייה שאני מכירה חיה בתחושה שהאמהות בה זכתה -היא גם זכות ענקית – וגם פספוס פוטנציל טוטאלי. פספוס של בנית האישיות, טיפוח הכריזמה, של השאיפות. כאילו שאמהות מטבעה לא בונה עבורנו אישיות. כאילו שמרגע שהפכנו לכאלה ועד יום מותנו, לא נעבור טלטלות ומהפכים שיאלצו אותנו להשתנות. ומה עם השאיפה להיות מעט יותר נעלות נפשית?
 
ובכל זאת מי לא מכירה את הקול הזה שאורב לפתחנו, ומתחזה לידיד-ה. וכך הוא בדרך כלל נשמע-ת:
 
הרי אם לא הייתי אמא, הייתי עושה היום תואר שני.
 
ואם הייתי לוקחת משרה מלאה אז הייתי מרוויחה יפה ומקודמת לדרגת מנהלת.
 
אבל אני לא. ואם כן עבדתי במשרה מלאה, אזי  אני חייבת לפצות את ילדי על הזמן החסר. ואיך אפצה אותם? כנראה בכסף. ואם לא בכסף לפחות אמנע ויכוחים מיותרים, לא אתעקש על גבולות.
 
בקיצור רוב הנשים שאני מכירה חיות ב.. אם אז. אז לא .. נכון, לכן,  צריך להסתפק בזה. אבל לאו דווקא בסדר הזה.
 
אני זוכרת שאימי היקרה באמת הקריבה המון על מנת להיות איתנו, לשמש אותנו. היא כן עבדה, אבל לא במשרה מלאה, על מנת לא לפגוע בנו. אבל אני כילדה הרגשתי עמוק ודוקר, שהיא לא לגמרי מאושרת- משהו מציק לה. וכמובן שכילדה לא הבנתי מה מקור החסר. וכמו כל בת בכורה נטיתי להשיל ממנה את הריק, להטיל  את  החלל הקיומי הזה על עצמי,  בלי להיות מסוגלת למלא אותו בתוכן ממשי, מלבד רגשות אשם מייסרים.
 
אז נכון, שאני לא דוגמא לשום דבר. נולדתי עם רגישות יתר . ומה שאני זוכרת ילדים אחרים כבר הדחיקו. אבל קשה לי להאמין שהם- ילדי היום -שנת תשע"ב-  פטורים מזה.
 
אני מקווה שאיני מקוממת, אך מה לעשות שתמיד קנאתי בחברות המזרחיות שלי, שאולי קנאו בי באותה מידה( נסיכה לבנה עם זכויות?!) על כך שאותן אוהבים הרבה יותר ממני. אוהבים בלי להתעמק בכל מיני צרכים כפולים. אוהבים כי הן כאן. וצריך להדליק עבורן נר לפני שהן יוצאות לדרך, ולהתפלל שלא יפגעו. כבר אז ידעתי שאף אני נגועה בצורך להיות ילדה- אם- להיות אני. בצורך, ביכולות ה.. ומצד שני, מה לי לכאב הראש הזה? אני רציתי שיאהבו אותי בצורה מוחלטת, ותמיד תמהתי על שורש החלקיות, מגששת אחרי מה שנמנע.
 
האם אני אם יותר טובה מאימי? אני בכלל לא בטוחה.
 
הספר הזה לוקח כל אישה כנה למסע עם עצמה.
 
 
האם אנחנו חיות נכון?חיות דחפים? חיות אילוצים חברתיים? חיות אבל לא באמת מרגישות, מסורסות משהו. ואיך משתחררים?
 
את כל זה אני כותבת היום, ערב פטירת רחל אמנו, יום של הרבה תפילות. יום של נשים אמיצות.  ובכלל סתם , נשים באשר הן. היום שבו מותר לנו להתוודות ולבקש לתקן. ולהאמין שיש אמא אחת ששומעת ופותחת צוהר, מעניקה תמיכה, וכל כולה מחילה..
 

 

 

 

 

 

 

15 תגובות

  1. אני הולכת להדליק לה נר
    נסחפתי לתוך הירהוריך הכנים, אביטל התוהים על הנשיות והאמהות והפמניזם לקחת אותי למסע קצר לתוך התהיות האלו שכל הזמן מתעוררות מחדש כבת כאם וכסבתא לנכדים

  2. טובה גרטנר

    מסכימה איתך, השיח שלך מענין,
    וגם נוגע, יש ימים שאני מרגישה כך, יש ימים שממש לא… כי אלה מחשבות דינמיות שמותר לנו לחשוב
    וטוב שיש חופש פנימי
    להתראות טובה

    • הי אביטל,

      בנושא של הספר הראשון, לא יודעת מי הכותבת, אבל סימון דה בובאר כתבה על אותו הנושא בספר "אשה שבורה". כמו כן, היא כתבה ספר בשני כרכים עבי כרס שנקרא ה"מין השני", והוא בין הנלמדים בלימודי מגדד.

      סימון דה בובאר היתה בת זוגתו של סארטר שהכריח אותה להשלים עם בגידותיו הבלתי פוסקות. מכיוון שהיא מאוד אהבה אותו לא היתה לה ברירה, ומכיוון שהוא היה פילוסוף בולט, הפכה אף היא לפילוסופית מגדרית.

      יש עוד נשים כאן שאני מכירה שנאלצות להסכין עם העובדה שלבעלן יש מאהבת אבל אלו אנשים ברמה מאוד גבוהה, וגם בני הזוג הם ברמה כל כך גבוהה שקשה מאוד להמירם במישהו אחר.

      לענייננו, גם לימדתי, וגם למדתי וגם סיימתי דוקטורט ויכולה להיות לי קריירה בכל רגע נתון, אבל אגיד לך משהו, בדיעבד לא הייתי מביאה ילדים לעולם. את זאת עשיתי רק כדי לרצות את חובותיי החברתיות.

      לעניין הדיון כאן יש לזכור שילדים מגדלים בדרך כלל עם בן זוג. גם אם מתגרשים הוא עדיין קיים, אז כמו שאומרים צריך לדעת גם ממי להתגרש.

      דבר שני, יש כל כך הרבה נשים חסרות מודעות, שיהיה להן מאוד מסובך להיכנס לדיון אמיתי בנושא. כל שיאמרו יהיה נגוע בנורמות חברתיות.

      כמובן, יש לקחת בחשבון שאת עזבת את החברה החילונית ויכול מאוד להיות שעשית לילדיך רק טוב בעניין.

      חוה

      • היי חוה תודה על התגובה המפורטת.

        אני חושבת שאולי חזרתי בתשובה יכולה להוות פקטור מאיים לדיון פתוח. הנה אני ואני אומרת, נו, נו, נו וכדומה. תראי יש הבדךלי השקפות וזה טעי. מה לעשות.

        אבל אני חזרתי בתשובה על מנת לתקן. אני בתהליך כבר עשר שנים ומוצאת שהקלקול שפשה בי הוא רב. וככל שאני מתקרב אליו, אני רק נוכחת בכך. עשר שנים מול כל השאר, המשוואה עדין בעיתית. אני בהחלט נגועה בכל תחלואי המערב.

        קראתי בגיל צעיר מאד את " אשה שבורה" ואהבתי מאד. יחד עם זאת לא מזדה עם הפלוסופיה של הזוג סרטר ובובאר.

        " ימי נטישה" זה מסע יותר אל היום יום של הימים בהן אין יותר גבר לצידך.

        " אשה שבורה" זה יותר חשבון נפש. ספר מעולה, שהשפיע עלי.

        אם את שואלת אותי, בלי גבר לצידי , בעלי, אני חצי ואולי רבע. הוא יכול לעצבן אותי ברמות, אבל אולי בגלל יחסי עם אימי, שהיא המראה שלי לנשיות שלי, אני זקוקה לגבר. ועדיף כמובן שיהייה נאמן!

        מאד שמחה על כנותך. כן, יש קטע של חובות חברתיות. גם אני מאד מעורבבת איתו. דווקא מן הנקודה ההפוכה. קשה למצוא פתח מילוט.

        מבחינתי, שחרור האשה צעד חשוב לאנושות, בד בבד גם בולם חלקים צפונים באישיותי.

        למשל, שלמדתי בבית צבי, תמיד רצו איזה טיפוס אחר של שחקנית, שהיא לא אני.

        שוב היה עלי להפוך לאחרת. בעיקר כדי לרצות פנטזיה חברתית, תרבותית.

        מסובך.

        שיהייה יום טוב.

        • צ"ל הבדלי השקפות, טבעי.

        • אביטלי היקה,

          יש לי כל כך הרבה להגיד לך ותקצר היריעה.

          אדריאן ריץ כבר כתבה על הדילמה של נשים והיותן בבית והרצון שלהן להיות בחוץ ואני כתבתי על זה שדי.

          אני חושבת הרבה על לכתוב ספר, אבל עברתי כל כך הרבה שאין לי מושג מהיכן להתחיל. ננסי פרידיי כתבה ספר על אימי ואני שכנראה זו תופעה שאם ובת לא יכולות להיות בסדר. אם אהיה כנה, למן לידתי אימי רצתה לסלק אותי מן הבית, מכיוון שאבי אהב אותי מאוד, הייתי הבת הבכורה של ניצול שואה שהצליח וניצולת שואה שנשארה אינפנטילית לחלוטין עד שהצליחה לגייס אותו להכות בי כל אימת שחשקה נפשה.

          אני יודעת שזה מפחיד אבל אבי ראה באשתו את האם שאיבד בגיל 13 וברח ליערות של סיביר שציית לה וסבל. כתבתי על זה אבל הספר אבד.

          מה שיותר מפחיד הוא שבאמת הייתי ילדת שמנת כזאת, אשכנזיה, לבנה ועוד עם הורים עשירים, הורי התעשרו, כלומר אבי מאוד שזה מה שחברותי זוכרות.

          היום, כמו שכתבתי הרבה פעמים, אני מקנאה בכל אישה ממוצא מזרחי במיוחד בחברותי. אף אחד כאן אינו מבין שכל מה שהשגתי השגתי לבד, לגמרי לבד, חרקתי שיניים, בכיתי, דפקתי את הראש בקיר, עבדתי קשה ולמדתי והכל היה לבד. גם בחגים הייתי לבד. וגם הילדים שלי היו לבד.

          בסוף זה השתלם, אבל זה היה רק בסוף, ממבט לאחור, הלימודים והיום הלללבד לא מפחיד הוא לוקסוס.

          את יודעת שאם יקרה לי משהו ואגיע לבית חולים איש לא יבוא.

          איך חיים עם זה? חיים, לא מתרגלים, חיים.

          אני לא יכולה לחזור בתשובה, ואני לא יכולה למצוא בן זוג. אבל אני יותר מאמינה מהרבה אנשים, ולהתחתן הרבה פעמים יכלתי וויתרתי בגלל הילדים.

          אולי פעם אני אצליח להבין למה מסלול החיים שלי היה קשה, היום אני עדיין איני מבינה. עד כאן, כי זר לא יבין זאת.

          חוה

          • זה מוזר חוה אבל ככל שאני מתבגרת, אני פחות רוצה להיות בחוץ. פה ושם ולא יותר.

            להתאורר. אבל תני לי ארבעים שעות בשבוע מחוץ לבית ואני מתמוטטת, גם פיזית.

            אני לא בדילמה.

            ואת ננסי פרידי קראתי, מעניין. אבל זה הסיפור שלה. ההשלכה על כולן, לא נראת לי.

            ובאשר לך, חוה, את קצת רואה שחורות. קודם כל אם תיפלי למשכב, אנא צרי איתי קשר. ובטח שאת יותר אהודה ממה שאת חושבת. ורצוי שלא תחשבי כך , כי לפעמים מחשבה מקדמת מציאות. גם אם מלמעלה נכתבו עבורך דברים שונים בתכלית.

            וירטואליה מוחלטת היא אנטי יהדות. אפרופו יורם קניוק והפוסט אודותיו.

            לכן שוב, אנא אל תתנגשי בקירות מזכוכית.

            ובאשר לעבר, דווקא עם הגיל מבינים שגם להורים היה עבר, בדיוק כמו שציינת. זה לא עוזר לשנות את העבר, אבל דווקא מהמקום הזה עולות פתאום גם שברי תמונות מזככים.

            אני הייתי באיזה מקום אתמול לצורך התבודדות, ובאו ילדים מהצופים. והיה לי כף כילדה בצופים. מאד. והיה יפה להזכר בזה.

            הרי הילדות היא בכל זאת המופלאה במתנות.

            כל טוב.

    • בטח שמותר, אפילו רצוי. אני בטוחה שגם הסבתות שלנו חשבו.

      הן לא כאלה רחוקות מאיתנו- למרות הכל.

      יום טוב.

      • הי אביטל,

        אני כותבת לך עכשיו מכיוון שאני חושבת שחשפתי אתמול יותר מידי. וזה קצת מפחיד. איני רגילה לחשוף על עצמי פרטים, ומשום מה גלשתי.

        אני נמצאת בזמן האחרון עם המון חשבון נפש עם עצמי, עם החיים, עם החברה ואפילו עם המציאות הישראלית, והוא אינו נוטה לטובתי. את העובדה שהחוץ די הופך למפחיד אני מרגישה, ואת העובדה שאיני כל כך אבודה – אני גם יודעת. עם השנים יצרתי די הרבה נקודות זכות לטובתי ולכן אני עם עצמי יכולה לחיות די בשלום. אני יודעת שבכל מצב עשיתי כמעט הכל למען ילדי, ואנשים שהיו קרובים אלי. מכיוון שלמדתי וגם לאחר מכן במסגרת אקדמית גם באופן פרטי וגם קצת פרסמתי השתדלתי לעשות הכל על הצד הטוב ביותר – זה די נותן לי כח.

        את לא תאמיני, אבל אתמול בלילה התקשיתי להירדם, אחז בי הפחד שאנחנו כאן איבדנו את זכות השביתה ובמסווה של צרחות כמה ישראל דמוקרטית אנחנו הופכים יותר ויותר לנתונים למשטר טוטאליטרי וזה הפחיד אותי מאוד. כאמור, הורי ניצולי שואה.

        אצלך זה אחרת, כי את מקבלת עליך את דין התורה ואת החזרה בתשובה, ואני מבינה שזה עושה לך מאוד טוב. מכיוון שהתואר הראשון שלי הוא במקרא, אני יכולה להבין את התקרבותך אל הדת, ועדיף כך, מאשר אחרת.

        אסיים כאן,
        רציתי להתנצל על הפתיחות היתרה אתמול. ואם אני רואה שחורות? מכיוון שחוויתי עוד דברים רבים ואחרים מגיעים אלי אני חושבת שבתוך עמי אני יושבת, ושוב עובדה שנראה לי שהיית זקוקה למציאות קצת יותר חמה ועוטפת.

        בהמון חיבה
        חוה

  3. היי אביטל עושה עוד נסיון הגבתי לך אתמול אך משום מה התגובות אינן נקלטות
    תודה ששיתפת בהרהורי הקריאה שלך
    אכם שאלת האמהות והנשיות וגבול האחריות ומה שביניהן לא מפסיקות להטריד אותנו כבנות כאמהות ואף כסבתות

  4. איריס אליה כהן

    מאד מעניין אביטלי. ונראה כי היית גם ילדה מאד מיוחדת, אם הצלחת לראות את אמך מגובה כזה. מאד מעניין.

    • היי איריס, בתור ילדה הייתי מאד בוגרת ומכוונת לזולת.
      כיום אולי מאד ילדותית ולעיתים מחפשת מידי את עצמי בלבד.
      והאיזון הוא העבודה.

      תודה על קריאתך.

השאר תגובה ל חוה זמירי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת