אני לא אסקר כאן את כל עלילת " הכתובת על מצחי" נאפיסה חאג'.
וגם לא את טכניקת הכתיבה.
הספר מרתק ומעייף בעת ובעונה אחת. מסופר בו על.. המון דברים. תחילתו בסיפור משפחתי שמתאר קשר בין שתי אחיות סיקיות, והסטוריה משפחתית שגוררת אותן למחוזות ידועים ולא ידועים. אופי הדמויות מכתיב את המהלכים. אך עדין יש מקום להפתעות רבות.
אמצעו של הספר- עקרו: פולקלור אתני מסתורי שמתובל במאכלים, מנהגים, וכמובן וידוים שנמתחים על פני פרקים שלמים.
ואז בפרקי הסיום מגיעה מהלומת המחץ, שממוטטת את הקורא אל בין מצעי המיטה המיטיבה.
רק שאלה לי אחת אליכם?
הכל קורה כאן. הסתבכויות משפחתיות, הסטוריה שמתערבת בסדר הכרונולוגי וטורפת את הקלפים, בגידה, הומסקסואליות, הריון , כפירה, חזרה אל חיק הדת, אימוץ, רצח, ועוד..
ועדין זה נסבל.
אתה לא רואה את הספר כעוד טלנובלה.
איך זה קורה?
אני באמת שואלת את זה ככותבת שמתלבטת רבות בשאלות מין אלה.
אשמח לתשובות.
נר אחרון שמח!
אביטלי, כמובן שאין לי תשובות. החששות האלה הגיוניים ומובנים, אבל אני רוצה להאמין שהחיים האמיתיים הם סוג של טלנובלה, כך שאם אתה נוטה לכתיבה ריאליסטית, אתה עלול לכתוב טלנובלה…. השאלה היא איך אתה כותב… אילו אמצעים ספרותיים עומדים לרשותך, ובאיזה אתה בוחר להשתמש, אם זה במי הקול הדובר, הרי די בכך שהדובר יהיה ילד קטן מאד, בכדי לסתור את הז'אנר הטלנובלי, או אם אתה בוחר להשתמש במבנה שהוא לא כרולולוגי, או אפילו ברוורס, כדי להמלט ממלכודת ההקיטש…
יש אין סוף דרכים. השאלה היא בעיקר ה"איך" אתה כותב, לא ה"מה".
נשיקות, יקרה. מקווה שאת בטוב.