תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
מהרגע שהנחתי את ידי על הספר " אל יפו" של איימן סיכסק, לא עזבתי אותו .
טוב, יש לעניין סיבות טובות.
אחת מהן, נובעת מן העובדה שאף אני כתבתי רומן( " כל העולמות של גאולה") שחלקו מתרחש ביפו, והסנטימנטים שלי לעיר לא פגו.
והשנייה היא, שמצאתי את עצמי בספר.
לכאורה, מגוחך, חוזרת בתשובה מזדהה עם ערבי ישראלי שמחפש זהות. אך מנקודת מבטי היה כאן יותר מזה.
מדובר כאן בערבי ישראלי שמצפה ליותר מהחברה הישראלית ששולטת עליו. הוא בוחן אותה במין תקווה שתהווה עבורו, " אור לגויים", ומתאכזב חרישית כל פעם מחדש.
נתחיל מההתחלה. איימן סיכסק הוא סופר ערבי שעושה אהבה עם השפה העברית. הוא כותב שקט ורומנטי, שבוחן כל מילה ומצב מהמון היבטים. סוד הקסם הגולש בכתיבתו הוא חוסר שיפוטיות ונתינת מקום הולם לקורא. כשקראתי את הספר חשתי סקרנות מחודשת למילה הכתובה. ממש כך. כי הסופר המעודן גילה לי מכמני שפה גנוזים.
מבחינת העלילה, לא מתרחש כאן הרבה, וזו אולי נקודת התורפה בספר. מדובר כאן בערבי ישראלי החי ביפו ועל תצפיותיו על החברה הסובבת אותו, ערבית כיהודית. בין לבין מובאות מערכות יחסים שהוא רוקם עם שתים מאהובותיו, ערביה וישראלית, ועם אימו, אחותו ועוד. הכותב נותן לקורא להבין את מורכבות הקשרים, ובחלק מהמקרים יוצר אצל הקורא חסר מסוים, שיש בו מין המסתורין.
דמותו של הכותב מעוררת הזדהות דווקא משום שעדין לא החליטה לאיזה צד היא שייכת. הפתיחות שבה מנוגדת לנוקשות שנכפתה על רובנו במהלך חיינו, עת פיתחנו השקפת חיים, ויותר מזה אג'נדה פוליטית, שחסמה מאיתנו את ראיית הזולת. העיר יפו מתוארת במלוא מורכבותה, חדש מול ישן, אוריינטליות מול חומרנות בורגנית ומתנכרת.
מהמקום בו אני נמצאת נפשית וחברתית, קשה לי שלא להתייחס ליחס המעניין והמכבד שמעניק איימן לדת היהודית, מול הזלזול שמפגינים מולו הישראלים הבזים לה.
איימן מספר לחברו צביונם של החגים היהודים שנחגגים סביבו, ואפילו לא שכח את קיומם של ארבעת המינים ובנית הסוכה.
בעמוד 28 כותב איימן " עמדתי על המדרכה ממול וצפיתי בנעשה. חמשת הגברים בכיפות הלבנות נראו כאחוזי תזזית: הם שרו וחגגו כל אחד סביב עצמו כמו בתוך חלום מטורף, בלתי מודעים לחלוטין לסביבתם, והקימו מהומה גדולה. בלבי חשבתי שספק אם ראיתי לאחרונה קבוצת אנשים מאושרים מאלה."
אל מול הפליאה השקטה של הגיבור מחסידי חב"ד עומדת חברתו הישראלית שפותחת ואומרת עמ' 28: " אין לי שום דבר נגד התורה או משהו," היא משכה בכתפיה.
כלומר, מן הסתם צריך להיות לה משהו נגד התורה היהודית או משהו.. אבל אין לה. אל מול השקפת החיים המתבוננת והמקבלת של איימן, מגיעה ישראלית עם מושגים של אנטי לא ברור. יותר מאוחר היא תגלה קשיחות מיותרת כנגד אישה ערביה באוטובוס, והתנהגותה תדחה את הגיבור.
אולם בסצנה הזאת, יגלה הגיבור בלבול הולך וגובר, גם משום שהוא מזדהה בליבו גם עם העייד אל – פיטר, וגם בשל עמדתה הלא מובנת של הבחורה, שתתגלה כסוג של יהודיה חצויה. רוצה את שמחת תורה כי אינה מכירה בחג שלו, אך כנראה שרוצה אותו בלי התורה עצמה. העיקר שיהיה חג והוא ישתייך לצד הישראלי של המפה.
בכלל רוב האנשים שיתגלו בספר כגזענים, יהיו גזענים גם כנגד עצמם, ויבלבלו את הגיבור התוהה, שנוהג להסתובב בעיר עם פנקס קטן ולרשום בו את רשמיו
מעמוד 78 עד 83 יספר איימן על תקרית שארעה לו בעת שהדליק אור בבית הכנסת על מנת לסייע למתפללים, ולכן כמעט הפך את עצמו לקורבן של חברו היהודי שמתעב את אותם שחורים " ג'וקים".
ערבי שמסייע "לג'וקים" ראוי לנקמה. כי לגזענות מאיפה שלא תסתכל עליה תהייה תמיד תקומה.
מותו הפתאומי של אביו של הגיבור, שנפל מהפיגום ושכב שעות על האדמה עד שקיבל טיפול רפואי, הביא אותי למחשבה על אותם עובדים לוליינים, שאף הם עבורנו סוג של עבדים מעופפים. הם בונים את בתינו, והטרגדיות הקטנות שלהם, לא מעניינות אותנו כהוא זה. הדברים לא נאמרים, אך כאמור אין הספר עוסק רק במה שנאמר, ובכך מקור כוחו וחולשתו.
אני משערת שעל החיפוש של איימן אחרי זהות ערבית ברורה כבר כתבו רבות, ולכן רציתי להתעכב על מספר נקודות שלכדו אותי אישית, ואולי לא ענינו קוראים אחרים. כמו האנושיות שהוא מביע מול ארועי ההתנתקות, והקושי שלו לצפות בילדי המתנחלים שמזדחלים על האדמה. איימן מנסה להיות פעיל פוליטי למען תושבי עזה, אך לא עוצם עיניים מול מצוקות הצד הישראלי. דבר שאנו מצטינים בו.
סוף הספר שמתאר פיגוע שאולי יתרחש, קצת אכזב אותי, כי הפך למין מפגן פוליטי מיותר, אני הזדהיתי עם איימן כי כתב את עצמו בצורה כה מרתקת, עם ספרים שמנסים ללמד אותי משהו מעבר, אני מתקשה להתחבר.
אבל אין ספק שצומח לנו כאן כותב מבטיח שעוד נשמע עליו רבות.
אביטלי, איזה קריאה רגישה ומסקרנת. הדבר הראשון שעבר לי בראש, זה ש"הלוואי עלי", גם הלוואי שגם אותי תקראי ככה, וגם הלוואי לי יכולת קריאה רגישה כמו שלך. הדבר השני שעבר לי בראש, זה שזה ספר שאני חייבת לקנות.
תודה. ממש ביקורת נהדרת.ואת יודעת, תמיד בתקופות כתיבה, אני מוצאת את עצמי קוראת מאד מעט. איך את עושה את זה? בגלל ימי בין המיצרים יש לך יותר זמן? אני יודעת שגם את כותבת עכשיו.
נשיקות, מתוקה, שבוע טוב טוב.
עד תשעה באב לא כותבת, ואני במועקה, אירוסית תודה לך על הפרגון ובטח שאקרא אותך.
את הספר הזה אהבתי והתחברתי בגלל שיפו, מוכרת לי.
נשיקות.
הסבא הערבי של המלחין דניאל אורון והסופר היפואי חולקים את אותו שם משפחה .
וגם הוא היה יפואי. אני עצמי למדתי עם בת דודתו של דניאל וכך הכרתי את הסיפור המשפחתי המרתק הזה.