פיטפוטו הרעב של הלב

היום לקחתי אותו לגן .שירה ואבא שלה פסעו לפנינו. אני אוהבת ללכת בצל העצים המועטים שצומחים בעיר הזאת,  ולכן כוונתי את עילי אל מעבר החצייה.  גם עילי אוהב את הצל ושונא את השמש הרעה, כך שלא הייתה לו סיבה להתנגד.

רק ששירה ואבא שלה פסעו על המדרכה החמה. להם השמש לא הפריעה כלל. וכבר מהגב יכולתי לראות ששירה לובשת חצאית עם כתפיות ושאימה מתחה את גרביה עד הברך, ושהקוקו השטני שלה מתנדנד מצד לצד.  עילי סירב לחצות את הכביש. הוא חילץ את ידו מכפי וביקש: " אימא בואי נמשיך ללכת פה. על המדרכה הזאת.."

הבנתי אותו לגמרי.

אפילו לא שאלתי למה, מה קרה? והשמש מה איתה? 

עילי פסע בנחישות אל מול קרני השמש הראשונות, שירה פסעה לפניו. היא לא ידעה שעילי מאחוריה.  לפתע שמעתי אותו שר בקול רם ונישא שיר חסר משמעות. כמו תמיד, ואולי יותר מתמיד, התבלבלו לו המילים. אבל הייתה שם מנגינה. סרנדה ראשונה? 

הבהרה קטנה: עילי לא מדבר בהתאם לגילו. הוא יכול לומר:" אימא הרצפה קשה ולפעמים זה רך." מה רך? לפעמים קל לדובב אותו  וההסברים מופיעים ומאירים את הדמיון המתפקע . אבל לעיתים הקושי נותר בעינו.

אבל הפעם הוא כל כך רצה ששירה תשמע אותו , עד שגם אחרי השיר שייצא מגרון נלהב, דעך, הוא התחיל לפטפט ברצף . ממש הגביהה את קולו.

שירה לא שמעה את עילי.

היא נכנסה לפנינו לגן.

אני מקווה שלפעמים היא כן. היא כן שומעת, ומקשיבה בשקיקה, לפיטפוטו הרעב של הלב.