תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

על סדר היום

 

 

 

מעברים קשים לי, המהפך בין סדר יום מוגדר בו הכל צריך לתקתק ולהניב תשואות ותוצאות כמו הילד שאיתי עדיין, מה איתו יאכל לא יאכל.
אצלי הכל די קיצוני כשיש סדר יום מובנה, מאד קשה לי כשפורצים לי אותו.
פריצות יכולות להיות איחור, גם מחלה לא צפויה, מוות, אפילו בשורה מאד טובה יכולה לבשר על כך בעצם בלי לשים לב אני נמצאת בעיצומם של ימות המשיח וזה מחייב.
 
*אני עצמי בנאדם די מפתיע, בעלי טוען שאיני נמנית על הטיפוסים  המשרים שלווה על הנוכחים השוהים ביחד עימו , בתוך אותו חלל נתון. זה קשור כנראה לאי הסדר שתובע הסדר. כלומר לכאוס הקל שאני מקרינה בעל כורחי, טבע לא נשלט  שאינו מסייע לי במקומות עבודה.
. בעלי, שהוא כאמור ההיפך ממני,  טוען שאין רע בלי טוב.
 
 עודף סדר מביא לדבקות בהרגל שהוא ההיפך של תשובה.
* אם כי חיי תורה מחייבים סדר. בו אני למזלי כן עומדת, רק שבחול המועד גיליתי שבעצם חסרות לי שעות שינה וכשאני כבר עומדת ומתפללת לשמחתי אני מצליחה להבחין בהבדל בין האותיות בסידור, זה לא מובן מאליו, עבורי שהיובש  שפקד בשנה האחרונה את  עיניי ממש סינוור ועירפל את ראייתי, כך הסתבר לי דווקא בחול המועד הזה,  שלמעשה ככל ששעות הבוקר מתאחרות לי. ואני מוסיפה שעות שינה בריאותי משתפרת.
שום רופא לא גילה לי את זה, להם כנראה יש אינטרס שתמשיך לשלם להם על שעות ביקור במרפאה.
בתוך כל זה גילה לי החול והמועד דבר נוסף, ככל שאני מזדקנת, אם לא דיווחתי אז הגיע השעה, יום הולדתי חל אתמול, בסוף כל הבלגן, אני מחפשת יותר סיבות להיות בשמחה.*
הרי את החצי כנראה כבר עברתי, אז מסקנות צריך להסיק ובדחיפות.
בשמחת בית השואבה למשל, רקדתי כפי שלא רקדתי מעולם, בעבר הייתי צופה בחשש לעגני בנשים הרוקדות בינן לבין עצמן.
תמיד הייתה אחת שהייתה מושכת אותי למרכז המעגל , ואת השלושה וחצי צעדי הורה מדורה הייתי עושה יותר למענה מאשר למעני.
והנה הביקורת סרה ממני, רקדתי את כל הריקודים , שידלתי נשים לחולל עימדי. האם תשובה אמיתית משמעה הסרת המחסומים הביקורתים המתוחכמים עלק?
אכן משהו נשבר בי, גאווה? גם מאחרים הורדתי את טלפיי . מפלס התחכום הציני נמוג .
אם כי יש לי עוד עבודה.
*ישנם דברים שעדיין מפתיעים אותי, ביקורתיות  ספרותי עדיין יש לי, אך גםהיא כאמור אינה קופאת על שמריה, איני מוצאת עניין בספרות החרדית מאידך רוב רובה של  הספרות החילונית, גם הזרה,  כבר לא מעוררת בי דבר, הרהור, התנגדות, רעיון, כלום, אני לא מזדהה עם הלך החשיבה, ההתבטאות.
 הקונפליקטים לא מהדהדים , הכל מתרחק והולך, כמו המוזיקה, הזמרים, שחקנים, פוליטיקה, בני טוען שהפכתי לבני ברקית שאינה חוצה את שערי העיר, גם נפשית.
האם זה רע?
קצה החיים דורש לשינוי. השתנתי. חול המועד תם.*
הילד שוב איחר, דאגתי נורא, עוד פריצה בשגרה. וכתבתי רשימה.
קצת לא מובנת, אסוציאטיבית.
משהו עוד בוער בי לפרסם אותה. אז מה בעצם השתנה?
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 

2 תגובות

  1. אוהבת את הרהוריך אביטל על שינויים ומעברים

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת