תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
אנחנו חיים בעידן נורא פסיכולוגי, אם מישהו טועה: זה רק בגלל ההורים, תורשה, סביבה, חברה, זה אף פעם לא בגללו.
מהרגע שהילד נולד מכניסים אותו לתבנית של " הילד במרכז" העניין הוא שגם הילד של השכנה רוצה להיות שם. כמבוגרים רובנו – אנחנו – בכלל לא אוהבים מאבקים. מאבקים גלויים זה בכלל רע.
אז אין גבולות ובכל זאת מסתדרים. " הוכח תוכיח" את עמיתך,זה דבר פסול מעיקרו, כלומר כל אחד מרגיש שזכותו להוכיח את חברו, אבל את ההפך הוא בקושי מוכן להפנים. שלא לדבר על להטות אוזן קשובה.
הפרשה שנקראה בשבת, מדברת על תוכחה שמשה נותן לעם, ועל שיקול דעת שהוא מבקש, ברמיזה אומנם, שיאמצו להם.
גם אנחנו טוענים, בדרך כלל על הזולת, פחות עלינו: שאין מה לעשות החיים קשים, אבל בכל זאת יש לו זכות בחירה. ואם הוא טעם- טעה- שישלם…( הוא כמובן)
אבל איזו בחירה דלה היא זאת. לפעמים בכל זאת חמלתנו מתעוררת על הקורבן שנתפס בקלקלתו ואין לה מוצא. כי הרי מלכתחילה הקב"ה כבר קבע את המהלך, אחר כך נכנסו הפסיכולוגים, קובעי התדמית, הסוציולוגים, האנתרפולוגים, כולם טפטפו ויצרו לנו דעה מוצקה, אנחנו לא אשמים במה שקרה לנו. לא בחרנו את זה, ומה אם זה היה קורה לך?
מכאן שמותר לנו לחטוא אם לא נוח, ובטח עדיף כשזה נעשה באין רואים.
ובכל זאת לכל אדם יש קוד מוסרי, קול פנימי צנום, שמתנגד לכל זה, אז מה עושים?
אין ברירה, דווקא היום, מומלץ רק לפנות למעלה, לבורא עולם, לשטוח בפניו את הבעיה, תוך כדי התבודדות, ולהתחנן לתשובה.
לא מספיקה פעם אחת, גם משה התפלל מספר תפילות לא מבוטל על מנת להיכנס לארץ המובטחת, וכמעט שנענה.
אבל חזקה על האדם שאם יתרכז ויהיה מחובר גם להוויה החיצונית רוחנית, ולא רק לאגו הפנימי, באם בקש לעצמו סוג אחר של התבוננות, הרי שברגע שלא יצפה לו, יגיע הרמז, התנועה הפנימית תגדל ותתחבר אל משהו שהשתקנו- אנחנו כולנו. כי כך כמו ילד טועה הוא אבד לנו , הערך הזה, תכלית הבריאה, נסתרבל בתוך הבליל הפסיכולוגיסטי, מעייף, מטמטם ומטעה הזה.
והחיפוש אחריו הוא החלת- התחלת הבחירה.