תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

חצופה

 

 

 

 

מצב א' : הבוקר בא ואני מיהרתי אל רחוב ז'בוטינסקי על מנת לתפוס שם מונית שרות שתביאני אל מחוז חפצי. התחלתי להתקדם לעבר הרמזור והבחנתי שאיני לבד, לפני עמד תור ארוך והזמן לא עמד לזכותי.
" הרבה אנשים היום" מלמלתי אל עבר חרדית חביבה שכבר עקפה את זו שלפניה. גבר לא מוכר פילס דרכו אל ראש התור, איש לא עצר מבעדו.
לכן כבר נראה לי הגיוני, שכשמונית השרות שהגיעה עצרה פתאום דווקא לידי, שהמעשה הנכון מצידי יהיה לעלות עליה . אולי לא כולם מחכים כאן לקו שישים ושש, והסדר העולה כאן לא מזהיר. שני אנשים עלו אחרי, גבר ואישה. הגבר , אברך צעיר, או שלא, גער בי. כולם חיכו, הייתי צריכה להיות סבלנית.
" איזה חיכו, "מלמלתי.
" אני כן," העיד על עצמו.
 
עוד הוא מדבר, והנה זה בא, לפתע עלתה למונית אישה בוגרת, שערה הצבוע סתור,שפתיה אדומות מאודם שמרחה בהגזמה,  היא הצביעה עלי , למזלי לא הייתי קרובה אליה, פיה היה פעור, מפיה נמלטו צרחות , היא צווחה .
 
" רדי, רדי, חצופה! עכשיו איך את מעיזה …" אולי צווחה עוד ועוד, כשמרימים עלי קול  אני בדרך כלל לא מקשיבה, הנהג אף הוא הפציר בי לעזוב את המונית, ואני רק הבטתי בהם מופתעת מאד, ממוסמרת אל כיסאי
הסצנה לקחה מספר דקות, האשה ירדה בזעם, והמונית עם נוסעיה המופתעים הפליגה אל דרכה.
.רק שלא תקפיד עלי בבקשה, התחננתי לבוראי, רק שלא, הלוואי וכולם יגיעו מהר למקום עבודתם, אין לי עניין להסתכסך עם איש, ובכל זאת הדהדה בי המילה חצופה. ואולי אני כזאת תהיתי. ובכל זאת אם הייתי גבר היא לא הייתה מנסה את מזלה, מיליון פעם עקפו אותי, לרוב גברים, אם כי סטטיסטית איני בטוחה. ואני..
"אמא .. כולם הגיעו לעבודה ושכחו אותך, איזו הקפדה ובכלל מוניות שרות, אני שונאת שכל מיני גברים , אנשים, דופקים לי על הגב ומבקשים להעביר את הכסף לנהג."
" כן גם אני." ואולי את המתח המהיר הזה אני כן אוהבת. תהיתי.
 
 
מצב ב': אימי נסעה עם אבי למיון, הייתי איתה בקשר רציף עד כניסת שבת,
" אמא מה קורה?"
" האורתופד צרח עלי , יש לי עוד עשרים איש לזקוקים לטיפול…"
" אז תצרחי בחזרה, אז תודיע שתדווחי עליו אז…"
הקו השתתק. לאחותי דווחתי שאימי אירופאית, מעריכה רופאים, נבהלת מהתנהגות בוטה.
 
היא הקשיבה בחוסר סבלנות הולך וגובר ושלחה את בעלה למיון, אנחנו שומרים שבת וחשנו קצת נקיפות מצפון. אבל היה פיקוח נפש? לא ברוך השם לא היה.
 
מצב ג': פורום מורות אקראי שנקלעתי אליו במקרה, כולן מתלוננות על הלנת שכר
המבוגרת שבנהן  מדווחת שמרוב ייאוש שלחה את בעלה למשרד החינוך.
" הוא רק עמד שם, הבעיה נפתרה, פנו אליו, זאת הייתה התקדמות,  אז הם התחילו להתייחס גם אלי! " דווחה.
מה מוסר ההשכל המשותף?
 
 
ובכל זאת חצופה…
 
 

 

 

 

 

תגובה אחת

  1. אומי לייסנר

    מזדהה עם רוגז עקב צביעות מתמשכת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת