תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
הכי כף להסתובב במעגל החברתי שלי כי שם אני תמיד צודק. חשבתי מה יש לי נגד הפייס בוק ולמה בכל זאת בלוג עדיף, לפחות רעיונית, לא מסחרית, והגעתי למסקנה, שקראתי גם בעיתון 'ישראל היום'( המקוריות ממני והלאה).
שהפייסבוק הוא תמיד להשפיע על המשוכנעים. על החברים שלי, שהם בדיוק בדעה שלי. ליצוק תוכן לקבוצה שמראש מעריצה. לבלוג כל אחד יכול להגיע. כותרת אקראית, לחיצה על מקש והם אצלי בסלון. יו, נפגשנו, ורק לשנייה. אבל אל תטעו בי, גיליתי שגם אני התחלתי להיות נגועה במחלת המעגלים החברתיים שלי ותו לא. אולי הגיל הזה עשה את שלו. אתם יודעים, נוקשות באיברים. כבר קשה להעביר רגל מעבר לראש. כאן אני מוכר, חם לי, מבינים אותי בלי שאתאמץ, העולם מבחוץ השתתק, הרעש המטריד שלו לא חודר ומזרים אנרגיות לא מעוררות וכאלה.
תגידו לי היום לנסוע סתם לתל אביב. לא רוצה. הכל מאיים. שלטי חוצות, חנויות של אופנה לא לי, מראות לא צנועים. אם אני לא חייבת אז לא צריך. וגם הם לא בדיוק זקוקים לדמותי המפוארה. אם אני הולכת לאירוע חילוני נטו, מתחילים מבטים וחוסר הנוחות שלי- אבל יותר שלהם. אני יושבת סביב שולחן ובא לי לומר דבר תורה, אבל הנוכחים מתחילים לזוז בחוסר נחת, הנה הגיעה הכפייה.
ולפעמים גם חוסר הבנה. בדיחות הופכות לדינמיט וכדומה. ואני לא רוצה מושב לצים, רוצה מעבר. גם הם רוצים, אבל… בקיצור. הכי טוב במעגלים שלי. עזבו אותי מסיבוכים.
כשהבנתי לשם אני נעה ובהתמדה. החלטתי שלפחות אעשה שינוי קטן. בדרך כלל שמזמינים אותי לאירועים בני ברקים אני לא הולכת, כי שוב בני ברקים שורשים הם לא המעגלים שלי, יותר חוזרים בתשובה, וחוץ מזה, אני עוד מקולקלת, זוכרים, בעולם הקודם הייתי הולכת רק לאירועים של חברים קרובים. וגם לשם, לא בנדיבות . פה ושם. מכירים את.. אוף לא היום, חזרתי מהעבודה כרגע, הראש כואב לי וכדומה..
אבל כאן בסיטי, נהוג להגיע לכל אירוע, אפילו רק לקפוץ, לומר שלום , לברך ולהמשיך. החלטתי שאני מאמצת את מנהג המקום, אחרת הפרקים שלי באמת יתקשחו סופית.
אז זהו. בלילות של העיר ללא הפסקה, אפשר לראות המוני דמויות כמוני, כי חיי הלילה בסיטי הם עד אור הבוקר. כולם יוצאים מהבית, רק לאחל לכלה, לבעל בר המצווה, לזו שיש לה וורט, להילולות שאחרי החופה בשבעת הימים ל..
אמהות משאירות קטנים עם הבעל, וחוזרות אחרי רבע שעה. העיר ערה ותוססת. אחר כך הבעל יוצא לשיעור, חוזר תפילת ותיקין בקיצור הסיטי בתנועה. אין יום ואין לילה. הכי מצחיק שפעם חזרתי מאירוע וחלפתי על פני דוכני ירקנים שמכרו סחורה בשתיים לפנות בוקר. כן, חברים.
מן המייצר של ההתכרבלות אני חייבת להיחלץ.
ובכל זאת, מה אומר, כמוכם גם אני. הכי טוב לי במעגלים שלי.
השאלה אם ככה מצליחים לראות את התמונה בכללותה? ושוב כל הכבוד לחב"ד שכן יורדים אל כל שדרות העם בלי הכללה. נכון, יש להם מסר. אבל מה לכם אין? אבל אומץ, זה מה שצריך. וגם סבלונות ומה שחסר לכולנו. א ה ב ה.
כל כך נכון אביטל, כל אחד צודק ובטוח במעגל שלו, הלצאת לוקח המון אנרגיה, אצלי גם מדיר שינה מעיני אבל הוא כנראה הכרחי..
הנה סוף סוף אני יכולה להגיב לך ,אביטל יקרה
אוהבת ת ההגיגים הנפלאים שלך מהסיטי הדורשים רומן, שבטח את כותבת לך אותו ככה בשקט בצניעות ובהחבא הא?
פשוט מרתק!
כמו שולי רנד, אף אני מוסיפה בחושך לחתור. הזמר הזה משורר בחסד.
השיר הזה כזה רב משמעי.http://www.youtube.com/watch?v=0PmFgM4as0Q
אני לא כותבת עורכת, שזה לוקח יותר זמן ואף פעם לא מספיק נכון, בגלל שלל הלקויות שלי.
תודה על קריאתך, מעריכה אותה תמיד.
אוי השיינה, אל תזכירי לי. כל כך בלתי אמצעית..
אוהבת את בקוריך.
היי אביטל
את שייכת לכולם, כי כולם בתוך כולם ניזונים מכולם
ההרגל מקלקל אותנו.
תהיי מה שאת כמו שאת מזמן את אלופה, כתבת ספר, עושה ועושה
להתראות טובה