בננות - בלוגים / / רק בתוך הרעש אנחנו נמצאים
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

רק בתוך הרעש אנחנו נמצאים

 

 

 

 

 

אנשים מרוצים מכך שביום כיפור אין מכונית , אוטובוסים, רעש וזוהמה.
בזכות היום הזה
שכנים יפגשו ברחובות. 

ילדים יתרועעו בלי שמעל ראשם תרחף חרב המחשב והטלויזיה המרעילה.

תחשבו כל הארץ כיפור.
כל הארץ מתאווררת, נושמת לרווחה.
 

מה היה קורה  אם כל השנה הארץ הייתה יום אחד בשבוע- כיפור- רק עם הסעודות והשמחה. 

כיפור כבר כיפר.
פתאום אפשר להנות מפרות ההילולים.
עכשיו מתחילה השבת.

ברוכה הבאה יא מלכה.

אזי בטח היה פה הרבה יותר טוב.

מכל בחינה.

גם לנו.

וגם לאדמה המשוועת לשלווה.

למה רק בתוך הרעש אנחנו מוצאים- נמצאים?

נקודה למחשבה.

 

 

 

 

 

4 תגובות

  1. לפני החורבן, בני ישראל היו יוצאים אל הכרמים בבגדי לובן לשמוח בחג ולשדך.
    זו הגלות שהפכה את יום הכיפורים למעין יום אבל ואפור.

    • האמת שהתכונתי ליום שבת. שאנשים שמחים על השקט של כיפור. ולא חכמים דיים לקיים אותו בשבת.
      יום שבת הפך ליום צרכני, מלא זיהום אויר, פקקים, טלויזיה ורעש.

      רק בגלל שאדם מחפש את השבת שלו- שאינה- כי יש שבת מדאוריתא- עתיקה- . בזכות ההתעקשות על שלו- הוא מוצא- בתוכו רק בריחה מעצמו. זו דעתי.
      גמר חתימה טובה.

  2. ביום הכיפורים הזה נשארתי בבית.
    לא הלכתי לביהכנס. משום שבצום תשעה באב האחרון התייבשתי וחליתי מאוד ולקח לי כמה ימים לחזור לעצמי.
    הכנתי בקבוק מיץ ענבים וכוסית מידה לשעורים. ונשארתי בבית תחת המזגן. מוכנה לסימנים הראשונים של ירידת הסוכר וההתייבשות, באם יבואו, אשלח אחד מילדי אל הרב. יודעת מראש כי הרב הרחום יאמר לי לשתות שעורים.
    אך ההתייבשות בחסדי ה' לא באה, וגם הסוכר טפו טפו בסדר גמור.
    אז מה נשאר?
    לפתוח את המחזור. להזכיר נשמות.
    הפעם הזכרתי את נשמתי שלי, החיה. בקשתי ממנה סליחה. הלוא על עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר.
    אז מי יבקש מנשמתי סליחה?
    האדמור מקלויזנבורג זצ"ל בכה על "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא" טהורה היתה ואני בעוונותי…
    במסגרת בקשת הסליחה מעצמי, נזכרתי בילדותי בת"א, ילדה חילונית למהדרין, יחפה תמיד, על אופניים ברחובות הריקים.
    זכרתי את האושר. את השמחה האדירה שהביא איתו יום הכיפורים, כשירדנו כולנו למטה כל אחד עם כלי הרכב שלו, סקטים וסקטבורד ואופניים וחיפשנו את הכבישים הממש ממש גדולים. רח' אבן גבירול בואכה נחל הירקון זכור לי במיוחד.
    עד שבא יום כיפור אחד שבו הכל התחרבש לנו, והרחובות התמלאו בחיילים וברכבים והרסו לנו את השמחה, ומאז כל העסק הזה של המלחמות נותר בעיני קשור תמיד ליום כיפור, למבוגרים ולהשבתת השמחה.

    • דוסית. יפה כתבת. אנחנו היינו בבית. בלי אופניים. שיחקנו בבובות. ואז התחיל משחק בחיילים. בסופו עמדנו מתוחים בטקס למען הנופלים והתחילה הקראת שמות ארוכה.
      לדעתי מאז המדינה שלנו השתנתה לנו.

      אנשים הפכו ליותר צינים וחומרנים.

      ורק תשובה אמיתית שתגרד מאיתנו את הכאב.

      ונבין למה כל זה אירע. מה הייתה הסיבה.

      תשנה. וגם אני דברתי עם אלוקים ובקשתי שנשמתי תתנקה במקומות מסוימים. כי משם אתחיל באמת לתקן בכל ההיבטים האחרים.

      בשורות טובות לכולנו. וטוב שעברת את הצום בקלות יחסית.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת