תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
בשבת קראתי כתבה על אישה עיורת שמגדלת משפחה . בנוסף, היא זמרת שמופיעה בפני נשים ונערות ומקימת קשר בלתי אמצעי עם בורא עולם. מיד הזדהיתי עם גדלות הנפש שלה ונפעמתי.
אבל אז באופן אוטומטי חשבתי על ההפרעה איתה אני מתמודדת כבר שנים, ובאופן יומיומי. לצערי, הפרעתי אף עברה בתורשה לאחד מילדי. נכון, זכיתי, אני רואה את יופי העולם, ובתמורה העולם צולל אל תוך עיניי הפקוחות לרווחה. אך מצד שני, מאחר וההפרעה שלי כה מעורפלת ולא אופינית לנשים, קשה לי לקבל בגינה טיפת הזדהות או שבריר של תמיכה.
למעשה..רוב הזמן אני מוצאת את עצמי מתנצלת.
ובכל זאת, לא הייתי מותרת על המתנות שכן קבלתי. מטבעה הראיה שלי תמיד שאפה למרחקים..
לכולנו אזורים אילמים. נסי לאתר את הקול של אזור זה.
ההפרעות שלנו, הן כאב.
כאב הוא מתנה מאת ה'.
צריך לצלול אל תוכו, לחוות אותו בלי פחד, בלי לעצום את העיניים.
להביט לו ישר בפנים.
וגם בלי להתמכר לכאב, או לרחמים העצמיים.
ורק אז לעבור אל הצד השני.
אם לא עושים את זה, אם מתעכבים מדי, מצפים להבנה ולתמיכה מהסביבה שלא תמיד באה, או באה לא בזמן, או לא מספיק, אם זה לא בא מאיתנו.
אז לא עשינו עבודה.
כי ההפרעות שלנו, ניתנו לנו בהשגחה פרטית מבורא עולם לטובתנו.
כדי שנצמח משם.
זה באמת בהשגחה, רק שלעיתים זה מעייף. אך יש ימים אחרים. כמובן.
תודה לך דוסית יקרה.