בננות - בלוגים / אביטל קשת / כולה כמה מילים..
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

כולה כמה מילים..

 

 

 

 

אתמול הייתי בשיעור וכולנו( נשים) העלינו הרהורי כפירה אודות כך ש…
כשפוגעים בנו עמוקות, קשה לנו לומר שהייתה כאן " השגחה פרטית" לברך את המקלל ולהודות לה'. לרוב זה משתק, וגורם לחשוב, לנתח את אישיותו המעוותת של הפוגע, ולטחון ולטחון ולבלוס. הוא אמר.. אמרה וכדומה. תוך כדי כל מה שאנו עושות , עושים, במשך היום, העלבונות מסתננים וחוגגים. הוא אמר.. פגע.. איך.. למה? הוא לא מבין. הוא.. היא. אהה!

גם לי. גם לי. קשה!

בקיצור המורה  סיפרה על פגישה משפחתית בה עלבו בה כהוגן והיא לא התגוננה, אלא הצדיקה את התוקפים. וככל שהיא הצדיקה אותם יותר, הם הלכו והשתתקו ובא מרגוע לנפשה. כאילו מה הם אמרו לה.. מילים. שאולי ה' שם בפיהם והם לא חשבו פעמיים ושלפו. וזה כבר בא על חשבונם. הייתה להם בחירה.

כלומר, לפעמים אני חושבת, אם אני הייתי הם, בטוח שהייתי חושבת אותו דבר. אבל אני לא. בטוח שהייתי מעליבה באותה מידה. אם הייתי נגועה בצורת המחשבה שלהם, הייתי פולטת את אותם משפטים שחודרים למקומות הכי רגישים. 

אבל אני לא.

אם כי לכי תדעי אם בלי מישים, פגעתי, אולי סייעתי, ואולי זעזעתי, ומדובר בכולה.. מילים.

הטוב ביותר לומר לתוקף.. שמע אתה צודק. פשוט צודק. לנשום עמוק ולהמשיך הלאה.

כי מה הוא אמר? מילים.

והן אולי אפילו לא שלו. שמו אותן בפיו . ילדותו, אימו, אחיו, אופן חינוכו.
מילים..
ובכל זאת.

קשה!
אני אתפלל על זה..

 

 

 

 

6 תגובות

  1. אורה ניזר

    הי אביטל, הפוסטים שלך תמיד מעוררים מחשבה, ואף שכולנו יודעים את התורה אנחנו חוטאים בכעס מיותר, ובהתגוננות המתפרשת כתקיפה ומלבה את הכעסים של שני הצדדים. קל לתת עצות הרי דורות יודעים זאת מן החיים ומתוך ספרי המוסר היהודיים, שעדיף לשתוק , להביע צער….סליחה… ובכל זאת כולנו נופלים. מה שטוב בחיים זה שאנחנו לא חדלים ללמוד, ותמיד אפשר להתחיל מחדש, להתנצל, למחוק לקום לנסות להשתנות. יום ניפלא לך.

  2. כמה מילים יותר מדי, אחותי.

  3. לפעמים השעור שלנו זה לדעת איך להשיב מילים בחזרה באסרטיביות כדי שהפוגע יבין שאנחנו לא סמרטוטים
    היום המורה שלי פגעה בי והשבתי לה בחוכמה דברים בחזרה לקראת סוף השעור בקשה את סליחתי לנוכח כל התלמידים זה היה השעור שלה לא פחות משלי
    לא אגיד אתה צודק למי שאינו כזה או שאעמידו בנחישות ובהשקט על טעותו או שאתעלם מדבריו

    • רונית בר-לביא

      האמת שאני מסכימה לגמרי עם ורד.

      אני מבינה את דברייך, אביטל,
      ולפעמים זה עוזר לראות את הסיבה לדבריו הפוגעים של השני ואת כל עניין התיקון והעולם העליון,
      ולראות את דבריו כ"רק מילים",

      אבל יש גבול דק שבו הענין הופך ללא אמיתי ולסוג של הדחקת כעס מאד לא בריאה. יש התעלמות בריאה ויש התעלמות לא בריאה,
      ובכל מקרה גם כלפי הצד השני,
      יש כאלו שזקוקים להצבת גבולות בכדי להשיבם לתחום הטעם הטוב.

      התנהגות כזו גם יכולה להיתפס כמאד מתנשאת ולא באמת מכילה.

    • אם אני יודעת שהוא טועה ודבריו הבל מוחלט, אז למה להפגע?
      אם הוא נוגע אך מגזים, שזוהי דרך האדם, אולי לקחת משהו ולהתעלם מהשאר.
      מה שלמדתי שריב מעורר מעורבות בזולת, ואם הוא מהסוג שפוגע בכוונת תחילה כנראה לא אתקן אותו, למה לי להתערבב איתו? הוא שווה את זה בכלל?
      אני מדברת אך רחוקה מביצוע.

      שתביני שאני כן עונה וכדומה.
      אך לאחרונה עובדת על צימצום מעורבותי בגורמים שממילא לא דורשים את טובתי. ולא באשמתם.

      הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

      אבל מי אמר שקל לה לעבור?

  4. אביטל, אלה מחשבות שאני הופכת בהן כל הזמן.
    הלוואי היה המצב:
    "כי מה הוא אמר? מילים."
    הבעיה עם המעשים, גם אם המעשים מה"השגחה".
    אז אני בוחרת להגיד שאני לא מבינה, באמת.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת