מה אנחנו ילדים קטנים?

בימי שמש בהירים ישבנו אני וגיסתי על הספה בבית הוריי וליהגנו אודות פגעי הזמן.

גיסתי שתחייה מתקרבת לגיל שלושים+++ וחשה זקנה.

הבנתי לליבה כי אכן גיל שלושים היווה גם עבורי תמרור אזהרה לגבי המוגבלות של נעוריי הזוהרים.

הגענו למסקנה משותפת שהילדות חולפת לאט  ולעומתן שנות העשרים חולפות במרוצה במיוחד כשאת מגדלת ילדים.

אחרי הפגישה המשכתי להפוך את המסקנה ופרטתי  אותה לפרוטות .
 
בעצם שנות הילדות נמשכות כל החיים וכל השאר חולף , לף , עד שאתה מתעייף.

תחשבו שבעצם כל החיים אנחנו תקועים בילדות.

את הילדים אנחנו מגדלים בין היתר כדי לחוות שוב ילדות , שלא לדבר על הנכדים,ושלא לדבר על זה שבחיי החולין כל חמש דקות צץ לו זכרון אחר מן הילדות ואנחנו חייבים לשתף בו מישהו. תופעה מעיקה בפני עצמה.

אפילו זקנים שלא זוכרים היכן הניחו את משקפי הראייה שלהם,  זוכרים גם זוכרים חוויות מגן בינה.

הילדות לעולם לא חולפת.

פסיכולוגים נוברים בה ודשים בה עד מחנק.
 
כל שיטת ימימה מבוססת על הסברה שרוב הזמן אנחנו מגיבים מתוך הילד ולא מתוך המבוגר וצריך ללמד אותנו להשתיק את הילד הקרזיונר הזה .

בקיצור מאחורי כל הקמטים וניסיון החיים הלחוץ חי לו מבוגר קצוץ שלעולם לא מתבגר.

מה שמזכיר לי שבנעוריי החליטו כל מיני נשמות טובות לשלח אותי לדייטים מאד "מוצלחים".

מי מאיתנו לא זוכרת את הגבר  המיוזע שאחרי רבע שעה של הכרות נלחץ לגופך הנבוך וכשאת הודפת אותו מעליך פולט לעברך:" מה אנחנו ילדים קטנים?"

"כן!"