בננות - בלוגים / אביטל קשת / הפרעת קשב, הנשיות , הפצת המעיינות , ואני
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

הפרעת קשב, הנשיות , הפצת המעיינות , ואני

 

 

 

 

 

 

אהבתי מאד את הפוסט הכנה של מירי והחלטתי להצטרף אליו.

מדוע אני כותבת כאן.

בין היתר מפני שקל לי יותר לתקשר עם גברים. וכיום בעלי הוא החבר הטוב ביותר שלי. את החברות הזאת טיפחתי והיא ידעה מורדות ואף עליות. אבל בזכות הטיפוח היא שם.  

עם נשים היה המצב שונה. הרבה בגלל ששמתי את עצמי בהמון מגננות שאין לי כח להכנס אל מקורותיהן. יש לי חברות, מכרות וידידות. אולם איני טובעת בים של מקורבות ולרוב בגללי. אני חוששת לעורי.

בנוסף הצדדים הנשים שלי לא ממש מפותחים. וכאן אני מצטטת את ד"ר האלוויל וד"ר ג'ון ג'. רייטי. בספרם . " ספר התשובות להפרעת קשב."
וכך כתוב: " נשים הלוקות בהפרעת קשב לא יכולות לחיות ולתפקד על פי ציפיות של אחרים . חוסר הארגון הכרוני שלהן מונע מהן להיות האמהות המושלמות או נשות הפלא שהן חושבות שעליהן להיות." 

עוד נכתב שם : הלחצים האישים והחברתים המופעלים על נשים רבות, מופעלים גם על נשים שלוקות בהפרעת קשב, אבל הצורה קשה עוד יותר."

במהלך חיי גיליתי שרוב הלוחצים היו דווקא נשים. פחדתי מאד לחזור בתשובה כי הרי מדובר בעולם סופר דרשני כלפי נשים בכל הנוגע ל… גידול ילדים , יחס טוב עם הבעל, וטיפוח הבית  . אולם אז גיליתי שדווקא הדרישה הלא הברורה המעורפלת והדו משמעית,  גררה אותי למטה, והדרישה הבהירה והחד משמעית עשתה לי המון טוב. מה גם שקראתי את הרב שלום ארוש ו ( מחבר רב המכר ' בגן האמונה המבואר') עוד רבנים שונים שבכתביהם מצאתי  הבנה מפתיעה לעולמי ובהם נאחזתי. וכך אף התחברתי יותר לנשיות שלי.

אולם עדין הקושי החברתי שלי נותר בעינו.

לכן טוב לי לכתוב באתר שדגלו נשי ולנמק את השקפתי, ודרכה אף לתקשר עם נשים אחרות. חלקן אולי לא מחבבות אותי. אבל תמיד יש אחת שתיים שכן. ובהן הסתפקתי תמיד.

בנוסף לכך מאז ומתמיד הייתי דעתנית מאד. כשהדעתנות שלי נוטה לכוון של צדק חברתי. וטוב לי עם הביטוי האישי שמוענק לי כאן.ולשמחתי מעולם לא התקפלתי מול דעות שונות ולא נטיתי לאמצן. אז כאן יש נקודה שתמיד אחזתי בה. והיא היוותה מין תחליף לחוסר הנשיות שלי. ולכן קשה לערער אותי.

 אני אף אוהבת להיות שליחה לדבר יהדות.  העולם מלא בפרסומות. אולם היהדות נדחקה לשוליים. הרבי מלובביץ' טוען שכל חסיד מאמין הוא שליח בלי קשר להשכלתו התורנית. אם נחכה שכולם יהיו רבנים לא נפיץ יהדות. מה גם שתחושת השליחות מחזקת את האמונה.  וכבר אמר הבעל שם טוב שמחובתינו להפיץ את המעיינות חוצה. 

יש עוד סיבות שבגללן אני כותבת כאן, כמו: שמירת קשר עם כותבים אחרים, לימוד של קריאה בקורתית, כתיבה וקריאה נכונה. התוודאות למכמני השירה, התפרקות ממטענים רגשים, ועוד. קשה לי להתנתק מעולם הכתיבה בו גדלתי ובו בעטתי פעמים רבות מאד במהלך חיי. וכאן אסיים.

ותודה לכל מי שקורא אותי.

שבת- שלום.

 

 

 

 

 

 

 

30 תגובות

  1. גיורא פישר

    גילוי דעת יפה.
    שמחתי לחפגש בהשקה של חנה.
    לא ידעתי אם מותר לי ללחוץ את ידך (שלא לדבר על חיבוק).
    אבל וירטואלית אני חושב שאפשר
    שבת שלום
    גיורא

    • מגע אסור מדאורייתא

    • גיורא ראיתי אותך, איש שהרבה טוב לב נשקף מפניו. אשרי המקורבים אליך כולל תלמידים ובני משפחה וכמובן רעיה.

      פעם פרסמת שיר ב'זוטא' על פגישה עם תלמידה בבית קפה ואהבתי אותו מאד.
      פתאום נזכרתי בזה.

      זה מה שפגישות עושות מן הסתם.
      חג- שמח.

  2. גילוי לב רגיש ואמיתי, ואת אביטל תמיד את ללא כחל ושרק ושאר פוזות
    שמחתי מאוד מאוד לפוגשך יקירה שבת שלום

  3. מירי פליישר

    אביטל יקרה.דוקא כשפגשתי בך ראיתי את כל מה שאת כותבת פה. הכנות,היושרה,והשמירה על זהות-בלתי נסחפת. יפה כתבת. ולגבי נשיות דוקא הקרנת לי נשיות קסומה. שמחה שכתבת על מה שהעולם הדתי עושה לתחושת החובה שלך כלפי משפחתך.גילוי חשוב מאוד בדרך לתובנות בין העולמות השונים.
    שכחת לכתוב ואולי כתבת שהכתיבה שלך מוצאת פה ביטוי והשתכללות. אולי כולנו פה בעצם מעדיפים את הדיבור בכתב או באמנות על פני שיחה פשוטה…

    • זה נכון, אולי הקושי גורם לפחות לחלקנו לחפש דרך ביטוי עוקפת. בכל אופן נעים גם להתראות פנים אל פנים. גם אז מגלים דברים:)

  4. קורא אותך בעניין, ואוהב את הכנות וגילוי הלב.
    חג שמח!

  5. תַּלְמָה פרויד

    אביטל, כל הכבוד על הפתיחות והכנות.
    פורים שמח.

  6. הפרעת קשב ? אני מתרשמת שיש לך יכולות הקשבה מפותחות ביותר :)
    לכבוד פורים פוסט ללא תחפושת :)
    אביטל – הנה התברר לי שגם את היית בערב לחנה טואג
    אני מרגישה החמצה שלא נפגשתי אתך
    (כנ"ל לגבי עדנה גור אריה )
    שבת שלום

    • ריקי ואני אהבתי מאד את ההנחיה הברורה והאינטליגנטית שלך. בסוף הערב ניגשתי לחנה ועייני תרו גם אחריך והופס נעלמו כולם אל מרחבי העיר הגדולה והבולעת.
      נתראה רק בשמחות!

  7. לאביטל,
    גם אצלי אובחנה הפרעת קשב, ואכן הבנתי כי זה מתבטא אצל בנות אחרת מאצל גברים.
    תוכלי בבקשה לפרט על הנושא? ועל דרכי התמודדות? אולי בפוסט או בתגובה .

    תודה לך, פשוט שמת את האצבע על נקודת תורפה. כי בנות עם הפרעת קשה לא כותבות בכתיב יפה ועגול במרקרים צבעוניים, הקלסרים שלהן לא תמיד מאורגנים והן לא יודעות "תקתק משימות" וכו , פשוט כי הקשב שלנו קורס מול כל זה.

    • הו חן, איזה כייף ששתי בנות ' מופרעות' נפגשות יש להן המון נושאים משותפים. זה קרה לי פעם עם בחורה שעבדה איתי פתחנו בשיחה ואפילו לא שמנו לב שהכיתה לא מסודרת וכמובן שגערו בנו.
      עקרונית איפה המרקרים איפה?
      בטח שלא כילדה.

      המון הסחות דעת. וחולמנות.וחוסר משמעת עצמית. ובגיל ההתבגרות נטיה מוגברת לחוצפה.שלא לדבר על כך שאני מסורבלת ומתקשה לתקתק משימות במקביל. בית וילדים זה עבורי סיוט. גם לידות תכופות מידי. וכך אולי פספסתי עוד ילד.

      באמת נושא לפוסט.

      כי את תמיד שונה.
      חן כייף לי שהגבת!

  8. אביטל, כיום תמורת סכום צנוע כל אחד יכול להיות מאובחן כמופרע קשב, אבל אני מתרשם שאת מקשיבה לא רע.
    האכפתיות והיושרה שלך עוברים בכתיבתך, ואילו למיסיונריות שלך התרגלתי עם הזמן כאילו היתה מין צרידות או לוויית טון:)

    • אמיר זה נכון. ריבוי אבחונים שגויים וכוזבים לילדי עשירים. מי שבאמת נזקק לא מקבל עזרה. אני עוד אכתוב על זה. וגם המון בעיות נפשיות שמתורגמות להפרעת קשב. בדרך כלל על רקע של חוסר גבולות.

      ותודה על הקשב:)
      זה החיים הם בית ספר אבל כאן לא כיתה.
      אז לא איני צרודה:)

      חג- שמח!

  9. הי אביטל, נראה לי שגם לי יש משהו לא מאובחן. אף פעם לא הבנתי כלום בכיתה אם רק הקשבתי. הייתי צריכה לכתוב כל מיילה שהמורה אומר וזה יצר בי את הריכוז כי הייתי חייבת לסנן את הפרעות הרקע ולהתמקד בהקשבה לשם כתיבה. אבל הכל היה נשאר במחברת עד לבחינה ואז הייתי לומדת במשך שעות חומר של חודשים ובעצם למדתי לבד. בלילות כשהיה שקט וחושך בכל הסביבה ורק בחדר שלי היה אור. זאת הייתה עבודת פרך לילדה שרצתה להצליח ואף הצלחתי להצטיין מעל כולם למרות הקושי הזה אבל זה היה אפשרי כשהייתי ילדה, היום שיש לי הרבה יותר מטלות וחובות ואחראיויות אני מעבירה את הקשב והריכוז למקום אחד מתחלף כששאר המקומות האחרים לא מקבלים טיפול. אם למשל אני על יד המחשב אין כלום חוץ מזה. למזלי כשילדיי היו קטנים לא היו מחשבים וכל מה שהתמקדתי בו היה גידול ילדים אז בפוקס יצא לי בסדר.
    לבת שלי אין את ההפרעה הזו אבל לשני בני יש ואני מסרבת להתאים להם טיפול בריטאלין ומכיוון שהקושי בשילוב עם שום חשק ללמוד יוצר בעיית למידה. ההתנגדות שלי לטיפול בהם ממלאת אותי ברגשות אשם אבל אני יודעת שיגיע יום בחיים שהם ירצו ואז הם ימצאו בתוכם את הדרך להצליח גם בלי תרופות. ואני רואה את זה אצל בני הבכור שאין בינו לבין לימודים שום קשר מלבד הליכה לבית הספר. והנה הוא מחליט שהוא רוצה לגשת לתאוריה לרשיון נהיגה. והוא יושב מול המחשב ומבקש שקט מבני הבית ולומד. במשך שלושה ימים שעה בכל יום הוא ישב ולמד. אתמול הוא הודיע לי שהוא מוכן. חושבת שכשיש בעית קשב אבל יש רצון ללמוד אז אפשר להתגבר עליה.כל כך מקווה שאני צודקת.

    • סיגל, הכל יכול להיות, ההפרעה יכולה להופיע בכל מיני דרגות. וגם תלויה באופי של 'המופרעת'.
      עושה רושם שהתמודדת יפה. לי היה קשה יותר, בעיקר כילדה החולמנות שבי עשתה בי שמות. ואז כמבוגרת ניסיתי מאד למזער את תופעת החולמנות, להכניס לתלם. וזה היה פרויקט שעדין איני רואה את סופו.

      באשר לבנך, צריך גם לבחון את מצבו הנפשי, יחסיו איתכם, עם הסביבה.
      הוא עדיין- נער-ילד והכל משפיע.

      אני כילדה יכולתי להשתפר אם היו סביבי כמה מנורות שהיו מאירות את דרכי. כלומר אנשים עם הפרעות קשב מתמודדים אחרת עם לחצים.אחרת מהרגיל. אז אולי רצוי לשחרר מהם לפעמים לחץ.

      מצד שני גם בלי לחצים לא טוב, כי אז הקיום מנותק מהחיים.ואין הכנה נכונה לעתיד.

      גם לבני האמצעי הפרעת קשב שמשגעת את הסביבה. הוא תלמיד מצטין אך בכל הנוגע לארגון ותפקוד מתפקד נורא.

      אני יודעת שזה דורש ממני לתת לו יותר זמן אישי של אחד לאחד על מנת להרגיעו.

      רק שזה לא תמיד מתאפשר.

      • תודה אביטל. האם את מורה?הרגע, בקשתי ממורתו של בני בן ה-17 רשות להגיע לבית הספר כמתווכת בינו לבין החומר הלימודי. אחרי שעות הלימודים הוא לא מוכן להתעסק בזה ובבית הספר (בית ספר מיוחד לילדים עם לקויות למידה) הוא מאחורי הרמה של הכיתה. מכיוון שיש לי את הידע המקצועי וגם את הידע באיך להעביר את החומר או איך לתווך בינו לבין התלמיד, חשבתי שזה יכול להיות נפלא אם אעשה את זה למען ילדי. נראה לך הגיוני? נראה לך שנכון? נראה לך שהמנהלת תאשר הצעה שכזו?

        • כן, אני מורה. אומנם מורה לדרמה, אך יצא לי להחליף מחנכת בחינוך המיוחד ואף ללמד אנגלית לכיתות נמוכות.

          לדעתי הכל תלוי בבנך. האם הוא באמת משתדל ולכן נכשל?או שאינו עושה כל מאמץ. זה גיל גבולי. כי ללימודים מסוג אחר לא תגיעי.כדאי לבחון את מידת המאמץ שלו ובהתאם לכך לסייע לו.

          הכרתי אישה שישבה עם בנה בכיתה עד גיל 14.

          בעקבות ההשקעה באמת חל בו שינוי.

          השאלה האם לא כדאי לקבל את בנך כמות שהוא, כי לא בטוח שהמאמץ שלך בגיל 17 ישנה אותו.

          ולהאמין שיצליח להצטיין בתחומים אחרים .לא למידה פרונטלית ומבחנים עם חומר מרובה.

          או שאת מאמינה שהשקעתך תניב אצלו הכרה ביכולתו. וזה דבר כדאי.

          ב ה צ ל ח ה.

          • אני כבר לא באמונה אלא ביאוש. אני לא חושבת שהצלחה בלימודים בזמן שכבר נותר לו ועם הבגרויות בפתח זה משהו בר השגה עבורו כי אין בו את הרצון. אבל בתחילת השנה יצא שהגעתי לשיחה עם המורה שלו שסיפרה לי שיש לו מבחן בתנ"ך אחרי ההפסקה והוא לא התכונן. התלמידים יצאו בדיוק להפסקה בת 45 דקות. מצאתי את בני והתחננתי שיבוא איתי לספריה ושם נשב קצת ונלמד שיתן לעצמו סכוי להצליח. והוא הסכים בקושי אבל לימדתי אותו והוא קיבלת 97 במבחן. אותה הצלחה לא גרמה לו לרצות להמשיך להתכונן איתי למבחנים בבית. מכיוון שההצלחה קרתה בזמן הלימודים חשבתי לעצמי שאולי המסגרת הזו של כיתה בשילוב שאני אתווך לו את החומר ישיגו עבורו תוצאות.
            אבל בשביל מהלך כזה שבו אני חוזרת לספסל הלימודים אני מנסה להיות בטוחה שזה לא דבר שיביך אותו או ילחיץ אותו ולכן, אני שואלת, מבררת, חוקרת, ורק אם אמצא שזה צעד נבון אפנה עם הרעיון לבני.
            ולגבי העתיד שלו וההשגים הלימודיים. מודה שזה לא הכי חשוב לי בעולם שיצליח דווקא בשנים האלה. מאמינה שיבוא יום שהוא ירצה או יצטרך תעודה ואז הוא ישיג אותה. אני יותר נלחמת על זה שלא ינשור מבית הספר כי מצב בני הנוער בארץ לא טוב. הדבר שימנע ממנו לנשור לדעתי הוא לעזור לו לחוות קצת הצלחות כי מפחיד, מפחיד שם בחוץ.

          • לסיגל מהטרול

            לא חשוב מי.
            בכיתה שישית הודעתי לבת שלי (שסבלה מדיסלקציה)שאין יותר
            בית ספר.
            הכנתי אותה בעצמי לבגרות ברוב המקצועות
            – אבל גם,רק שבועיים לפני הבחינה.
            את עיקר ההכנה עשיתי בעצמי,היינו,ישבתי מול מאגרי מבחנים וחומרים וניתחתי אותם היטב.

            השיעורים התחלקו לשניים: בבוקר אינפורמציה (שעה וחצי) ובערב חשיבה על
            והתנסחות מסכמת (שעה וחצי עד שעתיים)
            בזמן הפנוי הורשתה לעשות ככל העולה על רוחה.
            עליך להבין שמסגרת בית ספרית על ארבעים תלמידיה ורעש הרקע יוצרים הפרעת
            קשה לא פחות קשה מזו הקיימת כבר ממילא.

            התוצאה היתה שאלמלא 'מבחני המגן' היא היתה מגיעה לתעודת בגרות של שמונה פלוס בממוצע!

            עליך להבין ראשית כל,שאיש לא יעשה את העבודה עבורך! למורים – בעיות משלהם,וגם
            למורים יש ילדים,שידאגו המורים לילדיהם הם ואת לילידיך את.

            השאלה היא אם יש לך גב מספיק רחב ויכולת לקחת את האחריות.החומר לבגרות גופו הוא פחות או יותר בדיחה.להשתלט על חומר הבחינה באזרחות לקח ל י יום
            וחצי של מאבק בשיעמום נורא.עיקר המאמץ היה להחיותו ולעשותו סביר לאוזן.

            הלא אנחנו מקיימים בגופנו ובנפשנו משבר אמון בן שלוש דורות לפחות עם מערכת החינוך!כשזרקו אותי באמצע השמינית
            מבית הספר סיכם המורה ואמר שלמען האמת
            המצב צריך להיות הפוך – הוא צריך לזרוק את כולם ולהישאר אתי יחיד בכיתה!
            המורה הזה כמובן לא החזיק מעמד במערכת יותר משנים ספורות. וזה היה לפני
            ארבעים שנה!

            את בתי הקטנה כבר לא שלחתי לשום בית ספר.לא גדול ולא קטן,לא דמוקרטי ולא
            אנטי דמוקראטי – מה שלא מפריע לה לנגן
            ברביעיה קאמרית עם גדולים ממנה בשנים רבות.

            הנזק המרכזי הוא הפגיעה בדימוי ה ע צ מ י של התלמיד שיש לו בעיית קשב כלשהיא. להתמודד עם הפגיעה הזאת בבתי
            (שברוב נואלות הוצאתיה מהכיתה רק בשישית) כבר עלה במאמצים ובדמים שלא ישוערו!)

            מאחר ובעניני חינוך עסקינן,אנא,ולמרות
            הדם הרע נסי לחשוב על דברי ברצינות.

            חשבי כך: לא הבאנו ילדים לעולם כי להפקידם ביידי אחרים! לאור אכסיומה זו,הכל כבר יותר קל.

          • שום דם רע. כשמדברים איתי ברצינות ונקראים טרול, בעיניי כרגע אתה הטרול הכי נחמד בעולם:)
            ויש לי מסוגלות ללמד אותו לבגרויות (בתי בת החמש עשרה הולכת לבית ספר ומודיעה למורים שלה שאין להם מה לקחת קרדיט על ההצטיינות שלה כי כל ההבנה והידע באים מהעבודה שלה בבית עם אמא שלה). אבל זה שונה מילד לילד ובני צריך מסגרת שיהיה לו בשביל מה לקום בבוקר ולצאת מהבית ולחזור אליו. בבית הוא לא מסוגל ללמוד, ולכן חשבתי ללכת איתו לבית הספר. אין שם 40 ילדים, לפעמים הם רק חמישה (זה בית ספר מיוחד), אבל את הרוך שלהם הוא מפרש כחולשה, ולדעתי אם אני אהיה שם כשאראה אותו מתחיל לחלום אחזיר אותו למציאות, וכשאראה אותו מגלגל עיניים לא מבינות אסביר לו את מה שפספס.
            ברעיון זה ממש נשמע לי רומנטי, הבעיה שבמציאות לא כל מה שאמא חושבת שזה נכון, יוצא שזה גם נכון לילד.
            והום סקולינג לדעתי, זה רעיון הכי טוב שיש. ניסיתי להציע אותו כמה וכמה פעמים לילדיי, אפילו ברגעי משבר שלהם עם בית הספר, הצעתי להם בואו נלך על זה, אבל תמיד הקטע החברתי היה יותר חזק מהתסכול שלהם מבית הספר. וכמה שאני מנסה לאגף את נושא הלימודים מכל צד אפשרי, עדין אין בי כוח נפשי לקרוע את ילדיי מחבריהם.

          • קוראת עלומה

            סיגל, סליחה על השאלה המגוחכת הבלתי אפשרית והפרדוכסלית אבל יש לך עצות כלשהן שניתן להביאן כאן ביחס ללימוד קטנים ווגדולים?

            חזקי ואימצי
            המתפעלת ממך מימים ימימה

          • לסיגל מהטרול

            שום רומנטיקה.חינוך הוא אמנות הבלתי אפשרי – זאת אומר לך אדם ששום חינוך
            לא הועיל לו עד שהואיל לבסוף ללמד את עצמו.חינוך לא – אבל לימוד כן.
            נסי הפוך:שבבית הספר יעשה ככל העולה על רוחו,ובבית – ילמד פרקי זמן קצובים
            אתך (נניח).במקרים הללו רק חשיבה שמחוץ
            לתבניות השגורות תועיל.

            נניח: כשהבחנתי שהפסיכומוטוריקה של בתי
            בכל האמור לכפות הידיים והאצבעות היא חלשה,שלחתי אותה דווקא ללמוד נגינה בצ'לו,שהיא תובענית מאוד מהיבט זה.לא חיזקתי וטיפחתי את מה שממילא היה מועצם (נניח,יכולות וורבאליות ורטוריות) אלא את נקודות החולשה,כביכול,או שלא.היום החולשה הבולטת שלה בזרועות נראית כהזייה או
            כבדיחה.
            כך.
            שוב,איני מייעץ דבר ספציפי,אלא סוג של
            חשיבה מסקנית ולקיחת אחריות.הרבה יותר קל לנו שמישהו אחר יקח אחריות על ילדינו ויכשל מאשר שניכשל אנו.אני יודע זאת.במצבי סף אין ברירה.

          • שוב צודק.
            אקח לתשומת לי את מה שאמרת ואבדוק מה מתוך זה אני יכולה ליישם ואיזו דרך הכי מתאימה לבני.
            בכל מה שקשור באחריות ילדיי אני לא אסיר אותה מעל עצמי עד שאדע שהם אחראים מספיק על עצמם.
            זה כמו רקוד שבו מצד אחד משחררים טיפה כדי שיהיו עצמאים ומצד שני לא משחררים לגמרי כי ילד הוא רק ילד.

השאר תגובה ל משה יצחקי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת