בננות - בלוגים / אביטל קשת / מחילה שמגששת אחר נחלה
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

מחילה שמגששת אחר נחלה

 

 

 

 

 לא יאמן . המורה שהתעללה בי בכיתה ח',  והייתה אז לפי החישובים שלי לפחות בת ארבעים פלוס, השלימה מאוחר יותר דוקטורט בהיסטוריה עזבה את ההוראה- מעשה ראוי לציון,  ולפחות עד שנה שעברה, בגיל שמונים לפחות, הייתה פעילה בכל הנוגע לחקר השואה.

מכירים את ד"ר גוגל ? שם נמצא המידע.
אני זוכרת אותה כמו הייתה כאן לצידי, יצור מגוחך, שיערו אדמוני, שיש לו רווח בין השיניים ויורק על זולתו בהתלהבות מרובה. היא תמיד לבשה אותה חצאית חסרת גזרה, שעליה התרוצצו קופים חסרי מנוחה, יצור שחייך גם ללא הזמנה.
היא הייתה – השואה החיה שלי, כל מה שאני , נראה לה מבולגן, לא נשי, תמוה לחלוטין , כבר כתבתי על הרפתקאותיי איתה,לא כולל הערב שעמד לחתום את השנה, נקרא לו: סוף השנה, כשדווקא אז, תיקי כולל ספר הזיכרונות שבו, נעלם, כנראה נזרק לשירותיים, או למעבה השיחים, על ידי בנים , או בן בודד, שנואי נפשי, שנוא ולא מייצג, בחרו לבד את הפשרה, שלטענתה תיעבו אותי כי לא ידעתי לחייך, כך גם כתבה לי מאוחר יותר בספר הזיכרונות אחר שמצאתי לנכון למחזר.
 למחרת אותו אירוע, אבי שהיה בדרך כלל איש עסוק ולכן מעט אדיש, החליט לפנות אליה, הם שוטטו בחצר בית הספר, שוב חייכה, וכהרגלה טייחה הכל ,בטקס ההוא, היא חילקה לי ברוב פאר, תעודה גרועה שבגרועות אפילו בחיבור הציון היה מתחת לממוצע.
 
את אחותי אהבה מאד ועל כך היינו חלוקות שנים, והמתח הסמוי לקח לו זמן להירגע.
 
ואולי איני אובייקטיבית כלל, זה אפשרי, אנחנו תמיד כאלה חד צדדים, אנוכים, היא עשתה רבות עבור ניצולים, חקרה על גטו טרזנשטיט, איך אפשר? אני רק ברחתי מהאופל שרדף אותי לתוך החלומות,  והיא התעמתה עימו ללא הפסקה, העלתה ממצאים חדשים , מי אני , ילדה אחת, שלא בדיוק משתלבת,  בפאזל העשיר הזה של חייה המרתקים? חיים שלא הייתי מבקשת עבור עצמי,  ובכלל , הרי עשיתי עם עצמי תהליך מיגע, וסלחתי לה בליבי כבר ביום כיפור האחרון , אבל הנה שוב הייתי בת שלוש עשרה, אתמול הכל הציף ועלה, למה? אני עצמי ובשרי פגעתי בילד מסוים , לא בני, הוא בכה, ואז לא התאפקתי, הוא עמד מולי, ויבב , בלי חשבון כך צרח את הפגיעה, ודמעות, שטכנית לא תמיד קל לי להנפיק, מלאו את עיניי, כך בכיתי גם אני , חיבקתי אותו ובקשתי סליחה ואז, בינגו,  עשרים ורבע שעות מאוחר יותר נזכרתי בה.
 
 
 היו גם אחרות כמו: המורה האהובה שלי להיסטוריה, אותה הכרתי בתיכון, אישה נמרצת, מעניינת, בלי דוקטורט ועם הומור אמיתי,  שנפטרה בגיל ארבעים ושלוש, היא פיצתה אותי על הכל, אם זה אפשרי? הרי נותרה בי פינה אפלה שמשחררת קיטור ברגעים לא צפויים, גורל משונה יש לי עם מורות להיסטוריה, שהיו לי גם מחנכות, האהובה מתה והשנואה, הקשישה,  עדיין מרצה( אני משערת).
 
גם היועצת של אותו בית ספר, זו הגברית נערית משהו, בעלת האגן הרחב ומכנסי הגברדין הכהות,  עיניה ירקרקות שייערה  קצוץ וקולה שבור מסיגריות, הקשבתה עמוקה,  נפטרה בגיל צעיר, אחותי הייתה חברה טובה של ביתה. אבל אחותי תמיד הייתה יותר חברותית ממני, ואף פעם לא הייתה נגועה בזרות הזאת שבי , שאולי אותה תיעבה הראשונה.
מעגלי חיים מוזרים, חשבונות שמיים בלתי פתורים, מחילה שעדיין מגששת אחרי נחלה.

 

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. נטלי יצחקי

    היי אביטל,

    כתבת ברגישות על הדרך לסליחה.
    שמחה שבמקרה עם המורה, ההיסטוריה לא חזרה על עצמה והייתה לך מורה ראויה.
    נדמה לי שישנם זיכרונות כואבים שעולים בעיקר במפגש עם ילדים. נדמה לי שלראות את עצמך בתוכם זאת גם הדרך להירפא. כלומר, אני מקווה שכך.

    נטלי

    • תודה נטלי יקרה, ומבינה, אני בכלל תכננתי עבודות אחרות, והנה למרות התכנונים השם חושב אחרת ומפגיש אותי בלי סוף עם ילדים.

      זה התיקון שגם מפגיש אותי- אותנו עם עצמי- עצמינו בצורה הכנה ביותר.
      שבת שלום.

      אביטל

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת