תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

ילד בגשם

Normal
0

false
false
false

EN-US
X-NONE
HE

MicrosoftInternetExplorer4

·         בשמיני עצרת, בזמן שמבקשים על הגשם, ירד מטר מבורך על העיר האפורה, ריחן של הטיפות עורר בי כמיהה. אני שונאת קיץ.  מתעבת אור חזק. הוא מזיק לעיניי, כך טען רופא העיניים שפקדתי בחול המועד.  מעייף אותן וגורם להן להיות מודלקות. גמגמתי כשטענתי שהאור מוריד עלי עייפות כזאת שמונעת ממני תפקוד רציף. והוא הנהן והצדיק את עובדת היותי מובטלת. לרגע הייתי מוכנה להישאר במחיצתו, זאת למרות מכשירי הבדיקה המאיימים שברשותו, והטיפות מרחיבות האישונים שעמד להזליף לעיניי.  הוא כנראה הבריה היחידה בעולם שמבינה את סבלי הרהרתי. אחרי שיצאתי ממנו כמעט עיוורת ידעתי שלא אחזור לבקרו בקרוב. זאת למרות שהפציר בי לעשות כן.

 

·         אבל כעת לרגע נראה שבא הקץ לדקירות המסנוורות והאכזריות. הייתי לבושה במיטב בגדי, אחרי שסיימתי לברך את כל ברכות השחר, שמתי פעמי אל דלת הכניסה, ואז חזרתי בי, הכלים השטופים בכיור העניקו לי פגרה קצרצרה, פתחתי את חלון ההזזה והגעתי להכרה שלא אצא להקפות, הפאה תיהרס, ערכתי חישוב קטנוני משהו, בעלי שהה בתוך בית הכנסת והילד שיחק עם חבריו ברחבה.

אחר כך יתברר שכשהתחילו השלוליות להטפיח את האספלט בכביש, החליט הילד להרשים את חבריו, הוא רץ בין הטיפות, עקף שלולית ואז החליק לתוך הגדולה שבהן בקול חבטה רמה.

 

אחיו שיצא לברך את " עושה מעשה בראשית" נזעק על ידי החברים, פרץ את המעגל הזעיר, ומשך אותו אל תוך בית הכנסת. הילד צרח מתוך כאבים, הדם טפטף על החולצה הלבנה, הילד התייפח, הוא שאל את אביו אם הוא אכן הולך למות.

 

  הלה הביט בו ארוכות ואז הרפה מהסידור ועזב את בית הכנסת. חששנו מזעזוע מוח, אך התורה מגינה ומצילה.

 

ילד קטן שובב כל כך. עיניים מלוכסנות, חיוך חסר שיניים, לחיים מלאות וגוף דרוך ורזה. זאת לא הפעם הראשונה שהוא פועל בחוסר זהירות. כשראיתי אותו מגיע הביתה מייבב וצורח, השבתי מעט את רוחו, ואז למדנו מעט תורה. הוא דקלם את רוב פירושי הפסוקים שלמד בכיתה. אם כך מצבו הוטב תרגמתי את משמעות השינון ומיד הוקל לי.  רציתי להיות בטוחה שלא איבד את זכרנו. כי אחרי שצעד לצד בעלי, נתקף בהלה עזה ואמר שאינו זוכר מה אירע, והכל מתערפל סביבו.

 

·         אני למשל מאבדת שמות מהעבר, כבר קשה לי ללמוד טקסטים בקלות רבה מידיי, אבל אני יכולה לצטט פסוקים שלמים מספר תהילים. תורה מגינה ומצילה היא משום מה נחרטת במוח הזה שנתקהה מרוב שימוש מיותר. כדי לשמור על הזיכרון אני מתרגלת את גמישות האישונים. מניעה אותן ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה. קראתי במגזין יומי שזה מסייע לתמונות מסוימות לצוף בתודעה. אולי בגלל זה טען הרופא בסוף הבדיקה שהראייה שלי נשארה כשהייתה. וכשהתאוננתי על גילי המתקדם, ציין שאני נראית צעירה . את גילי ידע רק על פי דווחי המחשב. וזה  כשלעצמו מעיד על איתנות נעלמה. צעירה מובטלת, מוגבלת במידת מה, ולמרות כל זאת… הלחלוחית שבה עדיין בעיינה.  גם זה טוב.

 

·         * שבוע שלם שלא כתבתי מילה, והיו לי המון סיפורים לכתוב, אם כי יצא לי לקרוא, ובשל עודף זמן התאפשר לי לקרוא את אותו ספר מספר פעמים.  כך גם עשיתי בילדותי.  הייתי חוזרת ובולסת אותו ספר חזור והפוך. כך גם הפעם, הבית שקק אך לא היה רעש של מכשירים מסיחים. המחשב נח, וגם הרדיו הושבת, פתאום יכולתי לשוב ולהתעמק בפרטים שהסופר השתיל מבלי דעת. לקלוט את הלך הדברים, להבין איך ארג הכל ליריעה אחת גדולה.

·          

·         * אחרי שהילד הלך עם אביו להקפות של תפילת מנחה, נטלתי לידי ספר על רבי ישראל דב אודסר, צללתי לתוכו, ופתאום נעלם כל החשק לכתוב. פתאום עלה בי הצורך להתפלל ביתר כוונה, ולשכוח מכל התאוות הקטנוניות, כי אני תמיד בתוך הכתיבה, והכתיבה תמיד בי. ואולי הגיע הזמן לשכוח מהאני הזה ולהתאחד עם הבורא. עד כמה אני מוכנה ובשלה?

·         ואז התקשרו אלי מספר אנשים שהחליטו שהיום חל יום הולדתי, למרות שאני נולדתי בכ"ד. ביניהם אחי. שאמר שלוקח המון זמן להתגבש בתוך תהליך התשובה.

והשאלות על הכתיבה נותרו פתוחות. כמו כל מה שכתבתי פה.

 

אך התורה שהגנה על הילד עדיין הרקידה את ליבי , אותו לב בו צמח ילדי.

 

   

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

 

6 תגובות

  1. יפים הגיגייך על הילד בגשם והאישונים המקפיצים תמונות אל התודעה והכתיבה הו הכתיבה והרצון להתפלל
    נגעת בי כל כך ,אביטל היקרה

    • שמחת אותי חנה, גם את נוגעת בי רבות. רב המשותף. מאחלת לך הצלחה רבה עם ספרך נחת מהצאצאים, שלום בריאות וכל השאר, פשוט היום בכוחי לברכך. אבל תבורכי תמיד.

      רק טוב.

  2. בוקר טוב אביטל,
    אתייחס לפרט הראשון: האור מפריע לך.
    ובכן אני מרכיבה משקפי שמש גם בחורף, כשאין גשם. האור מסנוור אותי. נסי זאת ורפואה שלמה לך ולבן
    רות

    • שנים אני רק עם משקפי שמש וכובע, ועדיין.. כרגע חברה עם רכב שכנעה אותי לצאת לאור. אני חיית לילה רות. תודה על האיחולים.

  3. קראתי בעניין את הפוסט שלך
    איחולי בריאות לך ולבנך

השאר תגובה ל אביטל קשת ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת