בננות - בלוגים / אביטל קשת / אנא חזרי אלי במרוצה
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.    ---------------------------------------------------------------------------------------.    

אנא חזרי אלי במרוצה

 

 

 

 

 אומן שינתה את הלך המחשבה שלי. צריך להיות שם כדי להבין. אני זוכרת בוקר לפני הנסיעה צפיפות בהיכל המעט מוזנח, מחוצה לו עומדת כמו עמודה, אימא צעירה מפליגה אל  הכיסופים, ומניקה את תינוקה. החצר נראית כשרויה בתהליך שיפוץ שטרם תם. הנוף הנשקף מגלה את ההרים מוסתרים תחת זיזי ברזל עוקצניים.  אני שבה להיכל. אחת הנשים שמוכרות ספריי קדושה צועקת על המתפללות.

 

" אתן עושות לי רעש." היא מתאוננת.  פניה מתעוותות.

 

ואני ניגשת בלי לחשוב אל אחת הרבניות העתיקות,נושב ממנה משב של אבנים ומדפי ספרים, פאה לא עשויה במיוחד, ובטוח שהיא מאיזה חצר חסידית ממאה שערים. הרגליים פוסעות, מושכות אותי אליה, כמו מבקשות את השקט שמפציע בין הערביים. אין בה שום מודרניות, וכל ימיה שהתה בין תלמידי חכמים. אין לה מושג שבור באומנות, במה שאני שואפת אליו, באגו המפרכס לי בחזה, בחזון המימוש הבלתי מתכלה. אני מאזינה לה.

 

" אני." היא אומרת בנחישות  " אף פעם לא בוכה בגללי, ותאמיני לי שאנשים.. הו אנשים עשו לי רע, אני תמיד בוכה על צער השכינה.. כשאדם בוכה על עצמו …זה. זה רחמים עצמים. צריך לבכות על השכינה שהסתלקה. "

 

חשבתי וואו איזה דרגות, בכיתי בלי סוף באומן, וגם אצל הבעל שם טוב. אבל רוב הזמן בכיתי על עצמי, לפעמים על צער הזולת, אבל השכינה.. ואו. אני ממש לא שם.

 

אבל אז זה קרה.בראש השנה ביקרתי בבית הכנסת, ופתאום חשתי אותה את השכינה, היא צמצמה את עצמה במיוחד עבורי, דחקה עצמה אל תוך הסידור, זהרה בין האותיות. ריחפתי ממעל. כשאחת הנשים ביקשה לומר הגומל, הגיעו הדמעות, כאילו חשתי בנס הפרטי שלה. בפתיחת ההיכל שבתי לדמוע, והשופר בכלל פרץ שעריי שמים הכל היה פרוש לפניי. רק לנגוע. אבל לא לחמוד.

 

ואז הגענו הביתה, וכעת נותרה לפניי משימה שלא הייתה לי נהירה, צריך להכניס את השכינה אל ארבעה קירות, לא חשבתי שהיצר הרע כהרגלו אורב לי, שקעתי לי בתנומה. אופוריה. ופתאום סביב השולחן מתעורר איזה מתח, הילד הקטן חש ברע, בעלי מתאונן, אני עונה. הויכוח צובר תאוצה. ומההתרוממות שאליה הגעתי אני גולשת אל מרתפים, והעבר שב להציק לי, כל הפעמים בהם עלבנו זו בזו, הכל מבקש נקם ושילם, שנאה אטומה מצטברת ומלהטת מהלכים. הנה, רק לפני רגע הכל זרח, כעת אני מתעבת אותו בכל ליבי, הסכין שנושק למזלג מפתה, עוד רגע הייתי עושה בו שמות, בוצעת את חמתי, שופכת אותה . עכשיו, הבנות מתערבות. אני כולי סערה.

 

הילד קם מהשולחן, פוסע כמה צעדים לאורך החדר, נותן בנו מבט מוכיח ופתאום פורץ מפיו נוזל לבנבן, הוא מקיא. אני חשה אליו. שוב שולחת לחלל המורעל מילה מכאיבה. שתיקה. הרוחות נרגעות. אחר כך בעלי יאמר, שהוא זה שהבליג ראשון. ואני אומר, בשביל מה בכלל התחלת. הכל היה כזה מואר, לא מבוצר. איך הורדת אותי משם, ומה אתה לא מבין שהירידות הן אכזריות ומטורפות. אבל זה רק בגלל שהעלייה כה נדירה.

 

וכשמגיע הבכי בחדר, לבד ככה בלי הכנה, אני בוכה גם עלי, אבל גם עליה על השכינה שהסתלקה. ככה סילקנו אותה את העדינה והחפה מגסות ורמייה. ועכשיו מי יודע מתי תחזור? וזה הכל בגלל רגשי נחיתות ארורים. הם תמיד גורמים לנו לטעות. נחיתות שבמצבים אחרים עשויה לגרור ליהירות. נחיתות מכשילה. איך את מתיישבת שם על כל הרגישויות האינפנטיליות של שנינו ומשם סוגרת  לנו מסלול המראה. ואני לא יכולה להתנער מהאחריות שלי, אז הוא אמר משהו, אז מה?

 

זה לא שלא השלמנו. דווקא כן. למחרת שוב הגעתי לשמוע שופר, אבל לא חזרתי לטייל ברקיע הנעור, אם כי כן האזנתי לחזן בדריכות וחשתי את הרגיעה שמעניקה התפילה. וכשיצאתי מעזרת נשים מצאתי אותו, את בעלי, בחוץ, כולם כבר הסתלקו, הקטן נשאר בבית עם הגדולה, והוא שם, אלוף נעוריי, מחכה לי. ובדרך כבר אמר משהו על הבגד שלבשתי, והוסיף עוד הערה כללית. והלך לצידי במין  שתיקה רווית הוד- כבוד. וזהו.

 

אומרים: מי שרב בראש השנה, יריב כל השנה, אז מה פתאום שאני אתן לעכירות הזו מקום. התפייסנו.

 

אבל השכינה, היא התפוגגה, עלבנו בה. ופתאום קלטתי לעומק את דבריי הרבנית הזו. הרבנית שירה שמה, שאמרה: " אני בוכה רק על צער השכינה."

 

   וגם קלטתי את כל מה שאומרים על מעשיהם של הצדיקים בגן העדן, ואיך הם מתמוגגים על זיו השכינה. רק על הזיו שלה. וכמובן שככל שאת מעמיקה באמונתך, כך מתבססת ההכרה, שאין לאן לנוס מפני האמת.

היא הייתה לי בידיים, סבבה את ראשי, כאילו לא נזקקתי לכפרה, הייתי שם איתה, עם השכינה, ומפני שאיני בדרגות המתאימות, אז  במשיכת כתף לא זהירה, העפתי אותה לכל הרוחות כולן. וכעת הלוואי ובזכות רבי נחמן ושאר הצדיקים היא תחזור. ולוואי ואפנים, שאכן אני ראויה לה.

 

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin-top:0cm;
mso-para-margin-right:0cm;
mso-para-margin-bottom:10.0pt;
mso-para-margin-left:0cm;
line-height:115%;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

 

 

 

 

 

 

 

 

6 תגובות

  1. הו אביטל, וידוי צורב ונוגע בלב של הלב, ככה זה, עליות ומורדות כמו מטוטלת ויש גיבור בספרי החדש קוראים לו מנחם ,הבוכה את צער השכינה במין ריקוד מוזר שהמציא.
    אני מרגישה כך כל הזמן ,אשריך שאת באה לבית שומר מצוות ,אני חוזרת מבית הכנסת לבית שאינו כזה, מנסה לשמור לבדי על הגחלת אז תארי לעצמך איזו מטוטלת רגשית עוברת עלי -טיסת נדנדות ממש…
    אבל יש משהו מפצה בדרך לבית כנסת – שכר פסיעות . כל הרעיונות לספרי באים משם
    הדרך היא העיקר, אדם המפסיק ללכת אינו צומח רוחנית. וההליכה בדרך כרוכה במאבק ויגיעה
    שבוע טוב יקרה

    • איזו תגובה יפה. מאד התרגשתי מלקרוא אותה, כמעט דמעתי, ומצפה לספר שיצא לאור כבר. רוצה לקראו.

      בדרך כלל נשים יותר רוחניות מגברים, אני שומעת על הרבה מקרים בהם האישה היא שומרת הגחלת. אבל בטח שיש לה שכר על המאמץ. לא סתם רוב המצוות הן של הגבר, כדי שיהיה אפשר לנגב ממנו את הנטיה לעפר. הרי האישה מודה: ברוך שעשני כרצונו. כלומר: אני דומה לו. לאישה יש הזדהות גדולה יותר עם הבורא, פחות מניעות.

      ואהבתי מאד את מה שכתבת על שכר הפסיעות, למרות ריבוי בתי הכנסת באזורינו, בחר בעלי בבית כנסת מאד מרוחק. ואכן יש שכר פסיעות והרהורים וספיגה.

      שבוע נהדר יקרה. אוהבת מאד.

      גמר חתימה טובה.

  2. הי אביטל ,מי יתן והשכינה תרבה לשכון בדלת אמות ביתך ותלווה צעדייך
    עפרה

    • תודה על הברכה שמגיעה מעומק הלב.

      ולוואי יתקבלו כל תפילותיך השנה, ותתזכי בטוב הנראה והנגלה.

      אמן .

      ושתהייה גמר חתימה טובה.

  3. רות בלומרט

    בוקר טוב אביטל,
    יש רגעים של עליית הנפש והתרוממות הרוח במציאות, קשה להזמין אותם, המקום הגיאוגראפי אינו העניין- הם באים ויש לשמוח על עובדה זו.
    חתימה טובה
    רות

    • כמובן רות. אבל יש אנשים שמצליחים לשמור על העליה לאורך זמן. הם ספורים, אך חיים בינינו. יש להם כלים. בנו את הכלי, או שלא קלקלו את התמימות המשמרת, ואין בהם פחד.

      אני אכן חשה, וזה אישי לי, שזה שיש קלקול, חרדה מלהכיל.

      את כל היום יום יום, פרסומות, חיכוכים, בדיחות לא במקום, מתחים קטנונים, זה הרבה יותר קל לקבל כמובן מאליו, פחות מאיים משום מה. כי לזה אין צורך בשום זיכוך מחייב אבל מענג.
      רובנו פוחדים מהלא מוכר. דבקים בהרגל. כך גיליתי כשהתבוננתי בי לפחות.

      גמר חתימה טובה רות.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת