אני נהר

 

 

 

 

 לפני שנסעתי לאומן כתבתי כאן פוסט דכאוני למדי, המצב היה בכי רע, כולל הקיץ שלא בדיוק מעודד אותי. כשחם לי הזיעה מתחילה לטפטף לי למוח והיא לא בדיוק מחוללת בו פלאים. תוסיפו נפילה כספית שארעה לי בדיוק אחרי רכישת הכרטיס, והתחושה שכל הזמן הקב"ה מנסה אותי דווקא בקטעים של התבוססות כלכלית וגילוי כישרונותיי לרבים, ואני כאמור מאסתי בניסיונות שלו, ואם זה לטובתי, אז כמו שאמרה הזמרת אודהליה ברלין אותה הכרתי במהלך המסע, אז שלא יזמן לי את הרע וששום דבר לא יהיה אחר כך לטובתי. לא רוצה טובות קב"ה, שמעת, די!

 

יום לפני בקושי ארזתי את חפצי, והיה לי תרוץ, אני איטית גם ככה, ודמיינתי איך הכל משתבש, משאירים אותי בארץ, יש בעיה עם הדרכון, כולם  עולים למטוס ממריאים הרחק, ואני שם נותרתי בתוך העזובה, מתבוססת לי בבוץ הגושי של עצמי.  

 

אך להשם תכנונים משלו, אני דווקא טסתי, עם ביתי, ועם חבורת נשים מדהימות, אחת הבנות הצעירות בקבוצה אכן איבדה את הדרכון בנתב"ג והגיעה רק כעבור יום  לאומן, כי נשמות טובות מצאו לה אותו בדיוטי  אותו בשלב מאוחר יותר. כלומר מקרה הדרכון היה אמור להתרחש, אך לא לי, ולא  לפי התסריט האכזרי שאלתרתי. אני איבדתי בדיוטי קופון, כפרת עוונות על המחשבות הרעות שלי. נו שיהיה.

 

אם אכתוב כל פרט ופרט לא אסיים, אוכל לתאר את הנחיתה, את נשות קייב היפות, שחורטות עצמן על המתבונן כמו מתוך הרגל שעשוי להביא לידיי רווח.  כן כך הן חלפו על פנינו, כמה מהן ניתבו אותנו אל עבר היציאה בעמדת בדיקת דרכונים, ושם שבו והציצו בנו כמו רובוט  מתוכנת משהו. יופיין ממוכן, קר ואטום שמי שמוצא בו עניין כנראה מאד נואש וצריך להתפלל עליו. גם גברברי קייב עושים רושם עלוב וגס. יש בהם משהו בהמי שנצרך לדברים הבסיסים בחיים ותו לא.  אי אפשר לומר הרבה , הם פשוט גועל נפש שלא יתואר במילים או הברות. בכלל כשמסתכלים על  תושבי הארץ הזו, ועל הליכותיהם המנותקות, אפשר להבין כמה דברים:א' את זה שהשם לא נתן להם תורה, איך אפשר?  
 ב' את זה שהם רצחו בעברם כל כך הרבה יהודים ואף שיתפו פעולה עם הנאצים, אחרת אי אפשר להסביר את ההשמדה המאסיבית שהתחוללה שם, הרי האזור ברובו מיוער, וליהודים היה לאן לברוח ואיפה להסתתר. וכן גם אחות של סבי ובני משפחתה נרצחו בסוף המלחמה על ידי האספסוף הזה, יימח שימם וזכרם.

 נחזור לפינוק המערבי שלא עזבני, ואת זה שבטרמינל לא היה מזגן, זה היה נסבל בגלל שבקייב אין לחות. ובכלל החום לא הפעיל אותנו שם, וחלק מהימים היו סתווים מאד, ובאחד הלילות אף ירד עלינו הגשם.

 

ומקייב היינו אמורים להגיע אל קברו של רבי לוי מברדיצ'ב ומשום מה הנסיעה התארכה והתארכה, השמש לא שקעה, והכבישים המשובשים לא אפשרו לי להירדם. כאן נתעמק בשלב טלטולי הדרך, שאיך שהוא הזכירו לי את כל סיפורי החסידים שנסעו בדרכים וחלפו את הנוף הזה, אבל לא סתם שנסענו חמש שעות ברציפות, כן רבותיי, פתאום התחיל אצלי שלב חשבונות הנפש, הייתי פשוט מוצפת, וטוב שכך, התחבטתי בין כל מיני הסתערויות לא נכונות שתכננתי לעשות על החיים הלא בדיוק זורמים שלי , וייחלתי כבר להגיע, כי העייפות עמדה להכריע אותי, ושוב ברמקול דיברה המובילה הקבוצתית, וסיפרה עוד סיפור חסידי, ומשהו מדבריה החזיר אותי אל ערש החסידות שזה לב ליבו של המסע.

 

וכך הרבה אחרי חצות הגענו לבית עלמין ישן, וחצינו שבילים ומצבות, הקור הלילי הקרין עזות מצח. וכשהגענו לציון שהיה נעול ונפתח על ידי גוי שעובד שם, שמעתי יללה, זו הייתה אישה שנפלה על הציון ובכתה, ובעקבותיה עוד נשים, ובלי שליטה באמצע תפילה שניסיתי לומר מתוך דף, אף אני בכיתי, ובקשתי מהצדיק שיסנגר עלי שם למעלה, שיתאמץ עבורי בהיכלות שלו, התחושה הייתה מאד חזקה, כאילו הצדיק לידי, מחפש את עילת הסיבות לחטאי המרובים, זהו שאני יודעת שזה נשמע הזוי.

לכן בעבר לא ששתי לשמוע מויפתים, וכל ההשתטחויות הללו נראו לי כמו שיגעון של אוסף נשים תמוהות שמשעמם להן בחיים, או שאומללותן הכריעה אותן ולכן הן החליטו לקחת סיכון אחרון.

 

אם כי הנשים בטיול הזה היו ברובן משכילות מאד, ממפקחות במשרד החינוך, עד הנדסאיות, מתכנתות וכל השאר. הן לא באו להשתטח שם, בגלל הסיבות שלי, אך בהמשך התגלה לי שאין אישה או איש שהשם חוסך ממנו תיקון ודרך עם עצמו.

 

כעבור מספר שעות הגענו אל הציון של הבעש"ט  שם חיכתה לנו אכסניה ולמחרת אף ארוחת בוקר. מה אומר לכם, האזור הזה מדהים, הנוף פסטורלי מאד, לא מפותח, בתווך נשים קשישות לבושות בגדים רקומים מוזרים, אוחזות מחבט וחובטות שטיחים, עגלות וסוסים שמובלים על ידי עגלונים הם מחזה לא נדיר, ופרה בודדה רועה שם באחו לא מוגדר מזכירה לנו שבחיים שיש טפל ועיקר. אבל מהו הטפל ואיפה העיקר?

. לעיירות שמסביב אין חיבור לאספקת חשמל סדירה, סבי ז"ל נולד בדובנא, עיר שרבי נחמן הגיע אליה במהלך נדודיו, ושייכת למחוז קייב, ולאורך כל המסע חשתי אליו חיבור בלתי אמצעי. הרי הרבה לא השתנה שם מאז. היופי של הטבע הלא נגוע, המצועף הזה שמופיע הרבה בסיפורי ביאליק, מפר את האיזון הנפשי שקורה לשכל לשלוט ומבקש מהנשמה שתבוא להפעיל אותך. וכך היא עושה. ההכרה שתורת החסידות נהגתה דווקא כאן מתבהרת. אי אפשר להגיע לקרבת בורא כזו בתל אביב, לצחות ללא רבב שתפכה בך אמת שאין שנייה לה בנוף שמוגדר כעירוני ורצוני.

 

מול התכלת הצלולה שאפופה בריסים של זוהר, התפללתי שחרית ואז נכנסתי לציון כדי לשוב ולהתייפח, הפעם הרגשתי איזו פתיחות, כאילו הצדיק, מבקש ממני רק להיות אני, זהו. לא יותר ולא פחות. המובילה תקעה שם בשופר, והשמענו קול, ואז יצאו ממני תחנונים על עם ישראל, על הגאולה, לא האמנתי שזה קורה לי, רוב הזמן, אני כמוכם בדיוק, מזילה דמעות דמיות רק על עצמי, רחמיי העצמיים מרקיעים שחקים, מה לי ולאחרים, שיסתדרו בעצמם, גם ככה כל אחד דואג בסופו של יום ליקיריו ותו לא.  אך לא הפעם.

 

והיו עוד תחנות בבית מדרשו של הבעש"ט, במעיין שלו, שהזכיר את סיפור הלב והמעיין, ליבי יצא אל משהו לא ברור, לרגע הייתי בת שמונה עשרה, בהדרגה חלפתי על עשורים שלמים בחיי וכך מותשת מדמעות הגענו לרבי נתן, וגם זה אחרי נסיעה מתישה.

 

רבי נתן הוא עניו, מרגישים אצלו את הענווה של התלמיד שהלך שבי אחרי רבו, שרק רצה לינוק קדושה,  הציון ממוקם על ראש גבעה, אליה מובילות מדרגות אדומות ומתחתיה זורם נהר, ליבי יצא אל השלווה המסתפקת של רבי נתן, הדלקתי לו נר ורוב הזמן ישבתי בחוץ והתבוננתי על הנוף, יש זמן בו צריך להירגע, להגיע לתובנות אמיצות ומהודקות ורבי נתן אישר לי את זה.

 

אני פוסחת על כך שהמסע הזה היה גדוש במוסיקה, שהזמרת אודהליה ברלין לא הפסיקה לשיר לנו, שבכל רגע נתון, היו בנות שקמו לרקוד, והשמחה והתקפי הבכי התחלפו ללא הפוגה.  

 

והשיא היה אצל רבי נחמן, לא שבציון הרגשתי משהו, זה קרה רק לקראת הסוף, אבל רבי נחמן הבעיר בנו אש, אין מה לעשות, האש של ברסלב שורה על העיירה המוזרה הזו, שנשלטת על ידיי ישראלים, ומזכירה את בני ברק במהדורה מוקטנת וציורית יותר.

 

יש שם הכל. מפושטי יד, ועד בעלי עסקים, בעלי דוכנים, משכירי חדרים, על אם הדרך מסעדות יהודיות, לצידם גויים שמוכרים תמונות של רבנים, מתחננים שתתני להם " צדוקה" ועל כולם מגונן רבי נחמן. הוא שם, מחבר בין כולם. בקבוצה התרחשו כל מיני תהליכים שקשה לפרט כאן, כל מיני צירופי מקרים מוזרים, אבל הרי אין מקרה, בטח לא היכן שהצדיק נמצא. והאנרגיות הלכו ויקדו. בכל הסעודות רקדנו כמו מטורפות, באיזה שהוא שלב פרשתי, כי הרגשתי קרובה להתמוטטות, העיניים התהפכו ודוק הדמעות הפך מעובה, אפילו לא ירדתי לנחל בו רבי נחמן ערך תשליך עם תלמידיו. הסתפקתי בגני סופיה. ראשי הפך לסחרחר, על אישוני הסובלים התעכבה משקולת מבטון, אבריי דואבים. חוסר השינה והבכיות החוזרות והנשנות . כל מה שאני נסה ממנו, האותות והמויפתים החלו  נותנים בי את אותותיהם הרי כפי שכתבתי בפוסט הקודם, אני אדם שזקוק לתנומות והפסקות, וכאן גילוי רדף גילוי, שיחה רדפה שיחה, היום והלילה התערבבו, נשים השילו מסכות, והחל נרקם פחד מפני הפרידה הצפויה.   

 

אבל הסבל הפיזי הוא זה שהביא אותי ביום האחרון להשליך את עצמי על רבי נחמן, להסיר את הלב המשוטט – המאובן, לבוז לעורלתו. זה קרה במהלך הפרשת חלה שערכנו שם, אחת הנשים שלצערנו מחכה שנים רבות לפרי בטן החלה לגעות בבכי, ואני אחריה, לא יכולתי לעמוד בכאבה, התחלתי להתפלל עליה, על השכינה, קראתי כמו מתוך חלום, את התיקון הכללי, מה אומר לכם, מה שגיליתי זה שלבכות על החבר, להשתתף ביסוריו, זה המפתח לגילוי העצמי.

 

וכל מי שטוען הפוך טועה ומטעה. רבי נחמן תמיד טען שהמתפלל על חברו יענה תחילה, וכן מתוך החבר, ההזדהות עימו תתרצה השכינה השורה אצל העצמי המסתתר, ותוביל אל הטוב המוזנח שבי. אני אכפתית, אני חומלת, למה אני מזלזלת בתכונות הללו, מה התקלקל בי. מה אני מנסה להשיג ולשווא, די עם כל המנטרות הזולות שדוגלות בפיתוח עצמי, כי אולי קודם צריך לבוא לידיי פיתוח השורש עצמו, או לפחות במקביל. ומשם יתפתח הבסיס שהוא רק טוב. ומתחיל בטוב, כפי שכתבתי כאן בעבר, כולנו שואפים לטוב, אבל השאלה איך?

 

מה אומר לכם, בברסלב, בוערת אש, הבער אותה בליבי. שלא לדבר על הכתמים שרבי נחמן מכבס מעלינו ובחוזקה.

             

ציון הבעל שם טוב

פרות מובלות באחו הלא מוגדר

גן סופיה, שנקרא כך על שם ביתו של חסיד אומות עולם שבשל עזרתו ליהודים נרצחה על ידי אנטישמים, מקום נפלא להתבודדות

בית מדרשו של הבעל שם טוב, וכמובן סיבה טובה לצאת בריקודים ומחולות.

 מטלטולי הדרך