תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
אתמול בלילה אני יושבת עם הבנות סביב שולחן אוכל מבולגן.
"חיים שלי את אמא" קוראת לעברי האמצעית.
"סתם, כשהייתי עם נקע.. .אמרת לי בטלפון, חיים שלי את אמא, אני תכף באה לעזור לך, וחזרת לקראת חצות."
" אמא אף פעם לא שוכחת כלום, עד היום שתמותי היא תזכיר לך את זה." מאבחנת הבכורה.
" את בכל זאת חיים שלי, לא יעזור לך." זורקת האמצעית.
אני חושבת שיש לי קשר טוב עם הבנות שלי, גם עם הבנים, אבל בנות הן יותר של אמא, אין מה לעשות, יש פלונתרים, עליות, ירידות, אבל אני מכירה אותן.
אני לעומתן חשתי תמיד כזרה בין הכתלים, דמות שמתקיימת באפלה מאתרת דרכה בשתיקה, לא מוכרת, לא מובנת, וזה מה שהוביל אותי אל הכתיבה. מסתבר שצברתי הררי רשמים שנשארו תמיד אצלי. גם ביחסי עם חברות קרובות גררתי תמיד שתיקה. הקשבתי להן ושחררתי על עצמי מידע מצומצם, בחנתי כל מצמוץ שהעיד על חוסר הזדהות צורב, מה שבסוף הוביל הרבה פעמים לפרוק מערכות. אני התפרקתי תחת תפקיד הכותל. לכן כתיבתי היא תמיד אישית משהו. הנה תכירו, אבל בקצב שלי, לא את הכל אני מגלה. לעומת פגישה עם בנאדם יצור אנוש, שם אני כמו ססמוגרף מתעמעמת תחת תגובות שלא נאמרות, והשוטרת שבי מזהירה את עלולה לאבד שליטה, לומר דבר שתתחרטי עליו. או לאבד בקרה. קחי מצנח ותנחתי אל תוך הדממה.
כך למדתי לחדד את החיים סודים שמתרחשים במעמקי הנפש התועה. תוהה.
כל זה אני כותבת אחרי שהסתובבתי ברשת וראיתי סרט שעשתה צופית גרנט, בת כיתתי לשעבר, על התעללות בילדים, גם אני כילדה עברתי אחת כזו ולכן רציתי להכיר את ילדי לפרטים. עם ילדי החלטתי ללכת בדרך ההפוכה. לא אהייה אמא מתוקתקת, לא, יש לי מגבלות בארגון, אבל כן אהיה כזו שמגששת אליהם בכל מצב. חתולה שמלקקת להם את העור גם אחרי ששוחררו אל החצר השורצת איומים. גם החזרה בתשובה הייתה מתואמת איתם, והתעוררה גם סביב זה שראיתי שהעולם בו חיינו לא עשה להן טוב בלשון המעטה. היום הן מודות לי על הצעד הזה. אם כי גם זכות המרד והרצון לקבוע איך יעשו הדברים, בועטת לי לפעמים בבטן הרכה.
אבל שוב מצידי, תמיד שאפתי לכך שלא יקרה מצב שהם ימשכו עד הקצה כאב לא מדובר, ואני לא אדע, אני יודעת, לפעמים אנו כמבוגרים גם לא מסוגלים להכיל את הכאב של ילדנו, כי הוא מזכיר לנו מידי, את הכאב של עצמנו, ואם איתו אנו לא מסוגלים להתעמת אז…
ולפעמים זה הלחץ בחיים, הריצות, החובות, אנחנו רוצים לדעת שטוב להם, רק שיגידו שטוב להם, טוב להם, הכל נפלא, אחרת בשביל מי אנחנו טורחים ועמלים… שלא יטענו עלינו רגשות אשם מכבידים, גם ככה אין לנו ברירה, אלא להמשיך…
אבל הנה כאן מגיע סימן השאלה שלי, יש לי בינתיים( למרות שהם חיים שלי) שני ילדים שמוכשרים ונמשכים מאד לכתיבה, אולי בבוא היום, יחליטו אכן לגבש את כשרונם ולעשותו ראוי לקריאה.
ואז תתעורר בי השאלה הלא פשוטה, האם למרות כל מאמצי לגלות אותם, להנכיח את דמותם, גם הם חשו שהיו דברים שדרשתי מהם להסתיר, להבליג, ולכן הם נמשכים אל תחום החושף נפש ונשמה.
או שאולי רק על עצמי לספר ידעתי, ולאנשים שונים, יש מניעם שונים שמובילים אותם אל שולחן הכתיבה.
דרך אגב, לאחרונה אני בקושי כותבת, האם זה בגלל שימיי הפכו לטובים ומתגמלים יותר?
מבחינות מסוימות כן, למרות שלשאלה אחת תמיד יש מספר תשובות. פרט כמובן מלשאלה הקובעת גורלות.
תודה ששיתפת בהגיגים האינטימיים שאת מיטיבה כל כך יפה לכתוב
ובמיוחד על דיוקן האמן כאיש צללים ושתיקה
אהבתי
תודה חנה, מזל מאזניים הם תמיד באחורה ובקדימה. בין הצללים.
תודה על כל ביקוריך כאן, חודש טוב, שבת שלום.
שנזכה לראות את ירושלים בבנינה.
ובקרוב.