בננות - בלוגים / / מה הסיפור שלך
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

מה הסיפור שלך

בלילה שכבתי במיטה, היה לי ברור שיש לי המון מה לומר ולכן השינה לא באה. בסוף הגיעה מפנקת בהפוגות ובבוקר כל הרעיונות המזהירים נמוגו.  כי למה כזה חשוב לי לשרבט אותם.
למי זה יעזור.
 
ובכל זאת. הנה אני מתחילה. אורלי קסטל בלום, זוכרים אותה? עד היום לא הבנתי את ההתנפלות עליה בתואנה שאינה עובדת. מה קרה? ואם נאמר שהשם חנן אותה, בניגוד לאחרות, רק בכישרון אחד משמעותי, והוא כשרון כתיבה ולכן היא עושה בו חיל. ובהחלט משקיעה. מגיעה להישגיים( איני נמנית על מעריציה שיהיה ברור)  לא מגיע לה להתפרנס? מאיפה הגיעה הסברה שהיא צריכה לצאת לעבוד בתחום שבו אין לה שום מסוגלות? שש שעות על כסא, ועוד שעות אותן השקיעה בהגות ותכנון אינן עבודה?
י
 
ואולי אני מזדהה עם הסופרת הזו, אם כי לא לחלוטין, אני מבני ברק סיטי זוכרים ? והסטנדרטים למחייה כאן הרבה יותר צנועים מאלו של אורלי.  ובכל זאת.. גם אני איני בדיוק עובדת. וגם איני לחלוטין סופרת. כמה ספרים כבר פרסמתי? וכמה מהם הפכו לרבי מכר? אבל כל בוקר אני אומרת " מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך".
 
והבעל שם טוב פירש את א מ ו נ ת ך כ – אמונה שלך הקב"ה בי.
 
מה שאומר שכל בוקר נוסף שאתה נותן לי מעיד על כך שאתה מאמין בי. אולם לצערי מרבית חיי היו רצופים אי אימון עצמי מוחלט. ולא כל כך באשמתי.
 
אני סובלת מהפרעת קשב וריכוז מסוג a.d.d
 
תמיד אשמע אנשים אומרים, אוי אנחנו נורא מבינים אנשים עם הפרעות קשב, הכרתי אחד כזה..ואז הם יסבירו לי בניחותא שאפשר בהחלט להצליח בחיים עם זה. ועם זה וזה. ואז לקינוח הם מפזרים  דוגמאות. ובכן, אפשר אבל זה קשה עד כאב. צריך המון תמיכה. ולא כל אחד זוכה לה. מה גם שכל לוקה הוא אחר ושונה. וגם כאן נכנסת השאלה הרוחנית שלי: רגע, מה הקריטריון שלכם להצלחה? שאלה בה אני עוסקת משחר ילדותי והובילה אותי אל התשובה. כי אולי לי יש עוד השגות בנושא הזה. ותכף אגיע אליהן.
 
נחזור אחורה. אחת הבעיות של אנשים מסוגי, הוא בפן החברתי, אני זוכרת שכילדה נוסף לזה שהיה לי קשה ללמוד, היה לי גם קשה לשהות עם חבורה של ילדים לאורך חצי מהיממה. פשוט סיוט. אנשים מסוגי נוטים לחלימה בהקיץ, והם די מופנמים וקשה להם מאד להתערות ולספוג קודים חברתיים.   
אם כך הבנתם חיה חברתית אני לא. אני בהחלט נהנית לשהות בחברת אנשים, יש לי חוש הומור, אני מסוגלת לשעשע, תשמעו קצת עבודה על עצמי עשיתי. ירשתי מאי שם כשרון משחק. אבל אל תענישו אותי  לאורך זמן.  מה שאומר ש12 שנים בבית הספר היו לי עינוי. כולל טירונות, צבא ואפילו לימודים ' בבית צבי ' שארכו יום שלם. .אני גם לא יודעת איך להתמודד בחברה תחרותית. רוצים לאכול אותי, תנו ביס. אני האבלה רצינית. אף פעם כמעט לא משקרת. נשארתי תינוקית. בעיה.
 
מה שכן מפותח אצלי זה היכולת לקרוא את הזולת. כמו קריינית שקוראת את המידע הכתוב מתוך צג. כך גם אני. לעיתים זה אפילו מטריד. בעיקר כי אין שום דרך שזה יהפוך להדדי. כן, גם אני נורא רוצה שיבינו אותי בלי שאצטרך להסביר את עצמי לדעת וגם אז..
בדרך כלל אדם שמפתח את החשיבה האינטלקטואלית הישגית, יפספס בדרך את החושית. מה לעשות מנגנון הפיצוי עובד לשני הכוונים.לכן, מאז שחזרתי בתשובה אני פשוט עובדת על נקודה קטנה נוספת. שמה: לדון לכף זכות. כל מה שאני רואה, גם את השלילי, והוא השולט בו לרוב, אנחנו כאלה כולנו. גם אותו אני משתדלת לא לשפוט. כדרך הרבנים שגדולים ממני, שבגלל שהם זכים ממני, הם רואים יותר, ויש הטוענים שהקליפות שלנו, הדרך שלנו להתגונן , מעוררות בהם כאב. אולם דרכם לעזור, היא נתיב החמלה -לדון לכף זכות.
 
נחזור לעסקים. כאמור כרגע מפאת חולי שתקף אותי באוגוסט, וחולף לאיטו ברוך השם, אבל גם בשל עשרים שנה שבהם פשוט סבלתי במקומות עבודה סבל בל יתואר. איך אסביר, גם כשהגעתי לפסגה לא היה לי שם נוח, מבחינתי, איפה שהוא, הנשמה שלי התענתה, ראתה יותר מידי חוסר צדק, שקר, לכן חגה לה  מחוץ לתמונה וזה הרגיש משונה. אני לא גבר שקולל ב" זיעת אפך תאכל לחם" ועם כל המגדריות, שזרה לי ,הבילוי הכפוי בין אנשים למטרת פרנסה הביא אותי פעמים רבות למצבי חולי, שלבסוף תקפו אותי במלוא עוזם.
 
כמובן שיש בעיה עם מצב האבטלה הכפוי הזה. למשל:  סעיף התקציב שנופל על כתפי בעלי, והשני סעיף התכלית. הילדים גדלו, מה תעשי עם עצמך חוץ מלכתוב. וגם זה בריאותית לא מומלץ לי לאורך כל היום.  
 
מהתהום שנפערה חילצה אותי חברה- חברותא אחת שהתלהבה מהאופן בו אני לומדת איתה לימודים תורנים, ובקשה ממני ללמד את השיעור שלנו הלאה. התחלתי במלאכה וראיתי כי טוב. משום מה כשהעניין רוחני קדוש, כל הפחד שלי מהאנושות נעלם, והשנינות והתשובות הכל קולח למישרים.
 
א מ ו נ ת ך בי. זה מוזר לגלות בגילי שמסתבר שיש בי עוד כישורים שלא עשיתי בהם כל שימוש. רק שמזומנים אין מזה. רוב הרבנים בבני ברק סיטי מעבירים שיעורים בחינם. מעטים בכסף. אפרופו תעשיית הכסף החרדית הענפה.
 
את כל זה כתבתי על מנת שלפני שאתם באים לחרוץ משפט על מישהו אחר, תנסו לרגע להיות הוא. או לפחות לומר שאין לכם מושג מה זה להיות הוא.
 
וזה אולי מה שיביא את השלום האמיתי אל הארץ. ומקווה שחשיפתי פה, לא תהייה לי לרועץ. אתם יודעים איך זה..אנחנו קצת נוטים לזה. כולנו.
 
נ.ב
 תארו לעצמכם, שאפילו את הפייס בוק שהוא יותר למטרות עסקיות של בעלי קשה לי לנהל, זה נותן לי תחושה של מסחריות בעייתית. ואני לא שופטת איש.
אבל תבינו לאיזה סף אני מגיעה. סף לא כזה פשוט. אפילו וירטואליות מעוררת בי חסימות. הבלוג פחות, כי הוא מגיע ממקום אחר.
 

ואל תשכחו מחרתיים י' בשבט, יום מסוגל מאד..

13 תגובות

  1. אוהבת את ההרהורים האלו ואת אינטימיות הקריאה שאת יוצרת עם קוראייך ומעוררת בהם נקודות למחשבה
    ובטח שנזכור את י' שבט
    כתבתי לך תגובה אחת ופוף התפוגגה אקווה שזו תקלט
    סופ"ש נפלא ,יקירה

    • אהבתי את ההערה על אינטמיות. כן בזה אני טובה. אולי יותר מידי, טוב להיות עם בן זוג במקרה הזה.

      תמיד יש איזונים.

      אכן מחר הוא היום בו הרבי קיבל צאת הנשיאות, אחרי שסירב לה שנה שלמה.

      מכירה חבר כנסת כזה?

      שתהייה שבת שלום.

  2. מרגש אביטל

    • תודה ריקי, מה נשמע? הרבה זמן לא בקרת.
      כרגע קבלתי עיתון חרדי שמחולק כאן, ואישה אחת כתבה על אותה בעיה מנקודת מוצא אחרת. תארי לעצמך שאת חרדית ויש לך בית עם המוני ילדים. היא התמוטטה.

      וזה מובן לגמרי. חשוב לכתוב על זה.

      • אביטל יקירה שלי שלומות.

        אהבתי את הכותרת "מה הסיפור שלך."
        ראשית אומר לך תודה, על שנחמת אותי באבלי. ראיתי, אבל תאריך הרשימה חלה תפוגתה. ולכן אני מודה לך כעת.
        בעת המילים דברתי על העיירה קוצק, ואיש אחד הלך לידי שלא הכרתי אותו והתחיל לדבר איתי על הרבי מקוצק – טוב שדברתי או קראתי אותך ואת חנה, להקשיב יכלתי. אבל אני הגיתי באבא שלי ולא בדיוק יכלתי לנהל שיחת פלפולים על הר' מקוצק.
        אז מה, עשיתי את עצמי שאני גאון. ובאמת יודעת. אני לא צריכה למצוא חן בעיני כל העולם.

        באשר לרשימתך, גם אני יכולה לזהות אנשים. התמחיתי בכך. מרוב טיפולים שעברתי, כבר היו הפסיכולוגים מוכנים לפנות לי את כסאם בטענה שאני יכולה לטפל באנשים.

        אין הפרעת קשב וריכוז. אני גם לא יודעת מה זה, אבל מה שאת מתארת לא זר לי. אני הייתי ילדה מוכה, ילדה מוחרמת, ילדה שבכלל לא ידעה שאסור להכות ילדות קטנות. בבית הספר היכו אותי, התרחקו ממני. לא ידעתי מי אני ומה אני. הציונים או שנסקו או שנפלו. בשוק העבודה היה לי פחד נוראי מסמכות והרים של רגשי נחיתות.

        אבל, לא היתה לי ברירה. איש לא עזר לי, איש לא הבין אותי. הרבה מן הזמן הייתי סובלת או מיואשת.

        למרות שיש לי הורים אמידים, רוב חיי הייתי ענייה. הלכתי ללמוד כי כך עשו כולם. רק כאשר התחלתי ללמוד ספרות מצאתי מעט נוחם.

        לימודי הספרות הצילו אותי, הבטחון שלי עלה, והמשיך לעלות. בסוף גם התחלתי לכתוב ולפרסם. ואז ראה זה פלא הייתי מורה. רצתי להפסקות כל עוד נפשי בי לשתות בשקט קפה ולעשן – אבל אז פתאום כולם באו לשבת לידי.

        האם זאת היתה הצלחה? נהפוך הוא. ראיתי אותם. נקעה נפשי מהם. אני רציתי רק שקט. והשקט הזה הגיע רק כאשר פרשתי מן ההוראה.

        עבדתי מן הבית. לא נישאתי בשנית, הייתי צריכה להיות גם אבא וגם אמא. איש לא עזר לי. בעיני הורי כל מה שעשיתי הייתי אשמה.

        לבסוף התכנסתי בעצמי כמו שבלול. וככה אני חייה עד היום. בלי הפרעה של קשב וריכוז. אני זוכרת בחיים שלי הרבה סבל, ואם תרצי עינוי.

        לא אפרט יותר. היום אולי מטפלים במקרים כמו שלי, אבל תמיד אני נופלת בקריטריונים.

        אני אדם עני. אין לי איש בעולם. כלומר יש – הם שם בחוץ. אין לי אמא גם שתפרנס אותי. כמו לאורלי קסטל בלום שעליה כתבתי מאמר ושניים או שלושה ספרים שלה כתבתי.

        אין לי מושג מה התפקיד שלי בחיים בעיני השם יתברך, אבל כנראה הוא היחידי שמחזיק אותי כאן על פני האדמה הזאת. אולי כי אני למדתי גם מקרא ואת התנך אני ממש מקדשת.

        מה המדד להצלחה? האם צריך להצליח בהכל? אין לי תשובות אני חושבת שלא.
        אבל בעיני את מאוד מוכשרת, אבל מאוד וכנראה יש בך המון וכפיצוי גם יש לך המון.

        אף פעם לא כתבתי כאן ככה. ותארי לעצמך שגם כאן עוד צחקו עלי שאני מתהדרת בתארים.

        בהמון חיבה
        חוה

        • חוה מאד אוהבת את התגובות הארוכות שלך, ותארי לעצמך שחשבתי על תגובה הלילה. שוב נתקפתי נדודי שיינה מעצבנים שגורמים לי להיות היפר למחרת.

          אם חשבתי זה משום שעם חלק מדבריך אני בהחלט מזדהה.

          אבל עם כמה הסתיגויות. כלומר, הסטנדרטים החברתים מאותתים לרבים על עוני. אבל האם המדובר בעוני ממשי, או חיים שהם לא לפי הרמה של השכן? הייתי בהתוועדות ושליחה של חב"ד סיפרה שהייתה בשליחות באוקריינה ושם עוני. רופאים בלי כפפות בודקים נשים. איידס עובר כמו שפעת, נערות מותירות תינוקים בבתי חולים ואין מספיק מטרנה להאכיל את כולם.

          זהו עוני. וגרוע מכך העוני הרוחני. המוני יהודים שחיים כגויים. בכלל לא יודעים מה זה חנוכה, פורים, פסח בכלל..

          ואנחנו שזכינו מתלוננים.

          העוני של היום קשור לפסוק " הנה ימים באים נאום ה' טהשלכתי רעב בארץ..
          לא רעב ללחם ולא צמא למים
          כי אם לשמוע את דבר ה'"

          זה הרעב האמיתי שלנו. אפילו אני רעבה לו. כי איך זה שאני מלאה לעיתים בטרוניות ובשעת התבודדות אני פתאום בעולם הנכון, או בשעת שיעור, או התוועדות.
          אנחנו לא חיים בעולם הנכון, ויש עלינו השפעות, וכמובן השוואות בלתי נמנעות וזה העוני.

          תודה על אמונך בי. הנה יה שהיית מורה, דבר שלא צלחתי בו, וחינכת דורות.
          אני ממש סבלתי מעולם המורות. אולי באמת גם קושי עם סמכות, לרוב שהיא נשית. מה לעשות לטעמי חלק מן הנשים, עוד לא יודעות מספיק להתמודד עם עמדות מפתח. עם באתי לגבר עם כאב ראש משום מה זכיתי ליותר הבנה. אם כי לא נכליל. הייתה לי בוסית מדהימה בת 27 שהייתי מוכנה לעשות למענה הכל. שמה עדי ושהשם ישמור על הרצון הכן שלה לעשות שינויים חיובים בעולם.
          כי זה מה שלעיתים נשחק אצל רובנו.
          ואיך תדעי תפקידך בעולם? לפי מה שחזק אצלך. לכל אחד תכונה חיובית אחת מובילה ואיתה הוא יכול להכריע הכל ולהביא את האור שלו לעולם.

          לשם כך הגענו לכאן. זו התכלית.

          שבת שלום ושוב תודה.

          • חשבתי בקשר למה שאמרתי על מעסיקות.תראי המעסיק האחרון שלי בלוד היה גבר, איש חלש ביותר. שזה הגרוע ביותר.

            אולי הציפיה היא שאשה כאשה תבין אותך. ופתאום הן הופכות לאטומות. אם כי לא כולן, אך בהחלט אין המדובר במיעוט מבוטל.

            צפיה כזו אין לי מגבר. מודה.

            אז תיקנתי.

            שלא יצא מפי חלילה לשון הרע. אלא רק לתועלת. נקודות למחשבה.

            שבת שלום.

          • אביטלי הי,

            מעולם בבננות לא כתבתי ככה. אני ממעטת מאוד לספר על עצמי. אבל הלכתי ובדקתי לעומק מהי אותה ההפרעה שאת מספרת עליה והבנתי.

            הדברים שכתבת הביאו אותי להיפתח ולספר על עצמי משהו, משהו קשה, משהו שאני בדרך כלל סוגרת על מנעול כדי שאוכל להתמודד, וגם כדי שאף פעם כבר לא יפגעו בי.

            כאשר כתבתי על עוני, התכוונתי ביחס לעצמי. לא ביחס אליך, ולא ביחס לארצות או מקומות. העוני הוא לא רק פיזי, אלא רבים מן הדברים שהיו לי כמו ספרים עם הקדשות אישיות, עבודות שכתבתי כל אלו נזרקו לפח בידיים גסות. כן, בתוך העולם היהודי החילוני.

            אלו דברים שאין כל אפשרות לשחזר אותם. לא אלאה בדברים, רוב האנשים אינם מחשיבים דברים שברוח, אני כן ומאוד. באשר להוראה, מכיוון שבאתי עם רגשות של חוסר ביטחון עצמי לא הסתדרתי עם המורות, עם הממסד, פשוט לא. כמה שרציתי להיות מקובלת חל ההיפך. מבחינת ההוראה, אני חושבת שהייתי מורה טובה. היו לי תלמידים שהלכו ללמוד ספרות חמש יחידות, והצלחתי להדביק אותם באהבת הספרות – למדתי גם מקרא וגם היסטוריה.

            הייתי מורה מאוד לא קונבנציונלית. לא היתה לי משנה סדורה של הוראה, כאשר היו הנחתות נוראיות ממשרד החינוך. כל פעם ללמד אחרת.

            התחלתי מיסודי המשכתי לחטיבות ביניים ולמדתי גם בתיכון. בסיכומו של דבר חל משהו משונה לחלוטין, כאשר ממש לא היה אכפת לי מן המורות, במקביל גם למדתי וראיתי את שיחות הרכילות שלהן שלא עניינו אותי בכלום על הגיס ועל חתונות ועל ילדים ועוד ענייני נשים די משעממים פשוט ברחתי לשבת בצד. התלמידים היו יותר מעניינים ושיעור מוצלח גם היה יותר מעניין. ואז קרה בדיוק מה שספרתי.

            לא יודעת מה זה הצלחה. האם להיות טייקון המשמעות של זה להצליח. הסדרה מעושרות היתה מטומטמת לחלוטין בעיני. האם כסף הוא הצלחה, בוודאי שלא ואמרו כבר מרבה נכסים מרבה דאגה. פעם היתה יותר צניעות בנכסים, היום הכל הוא לראווה. מי רוצה לגור בחלון ראווה.
            הצלחה בעיני היא סוג של מימוש עצמי וחיים בשלווה מסויימת.
            באשר לתפקיד, אני חושבת שלא באנו לעולם סתם. אני חושבת שיש לנו יותר מתפקיד אחד בחיים האלה. התפקידים האלה משתנים בדרך החיים, ויש כאלה שעוד לא גילינו והם עוד מזומנים לנו בדרך החיים, כל עוד נשמה באפינו. אנחנו רק צריכים לגלות אותם יעוד ועוד יעוד כמו אדוות של מעגלים על המים.

            השילוב אצלך בין איזו חשיבה קצת בוהמיינית שבאה מן המשחק לבין זו הדתית מוציאה אצלך רמות גבוהות של כישרון.

            והגיגים כאלו כמו שלך באמת צריך לעלות על הנייר.
            זה בדיוק מה שאני אוהבת אצלך.

            ועם גברים באמת יותר נוח לעבוד, רק שישמרו את הידיים, הרמזים והמבטים שלהם לעצמם. אבל ממילא היום אני כבר די מבוגרת.

            חוה

          • היי חוה, שבוע טוב. אז כנראה לא הבנתי מספיק את הקטע של העוני. אולי כי הסכמתי ולא הסכמתי עם המחאה החברתית בקיץ. עכשיו דפני נראת לי יותר הגיונית כשהגנה על המסכנים בתקווה ודווקא לזה לא נתנו תקשורת. כי העניין זה לא העניים בכלל..

            אבל זה באמת פוגע שמזלזלים בך. לצערי גם כשעבדתי עם דתיות הן הלשינו עלי, ואבדתי מקום עבודה. משהו נורא. אולי בגלל זה אני נוטרת טינה לנשים. לא לכולן, לטעמי הצעירות עדין לא מקולקלות. ואולי אני לא לחלוטין הוגנת. כאילו, מה לא מובן שאני בקטע של לפרנס או לסייע, מה הרוע הזה? ונתקלתי בזה אצל נשים מכל השדרות שפשוט מחפשות את המקום שלך. רוצות להתקדם דרכך, כי הן יודעות שלא תחזירי וכדומה. אז מבינה בטח שזורקים לך עבודה זה פוגע.
            זה הכל בקטגורית חוסר ברגישות הכוללת.
            למען הצדק אומר, היו גם הטרדות מצד גברים, בעיקר בגיל צעיר. אחר כך כלום, ב"ה.

            בקשר להגיגים, אז בטח שזה טוב שיש, אבל צריך לערוך אותם. את רואה אצלי זה לא בא בחינם. הכל התמודדות. אבל מה אני יודעת איך אצל אחרים.

            תכף אצרא לארוע, ואני צריכה להערך. חוה באח שתפקדידים משתנים. דברתי על קצה חוט. מאמינה שיש לך הרבה מה לתת. תתפשי את קצה החוט ותמשיכי משם.
            ונהדר שעודדת תלמידים. זה לטעמי חשוב.

            שבוע נהדר.

          • ומתנצלת על אוסף השגיאות בסוף, קראו לי..

            שבוע טוב.

      • תודה אביטל , בסדר 🙂
        מסכימה אתך שחשוב לכתוב ולדבר על זה ויפה עשה העיתון שהתיחס לבעיה.
        לא מעט אני חושבת על נשים חרדיות
        וברור לי שיש כאלה שכורעות תחת הנטל וכאלה שגם סובלות מבעיה כזו או אחרת – קשה מאד !
        חזקי ואמצי

        • היי ריקי, עולם תחרותי . גם שם כמו פה. אנשים לא רואים את השני מספיק. מי שלא בסטנדרט קשה לה. לי היה קשה גם בעולם החילוני עם כל הקטע הקריריסטי המעיק לעייפה, ומנוגד לאופי שלי. בכתבה היא סיפרה שגם לה קשה מזוית אחרת. הקושי מתבטא אחרת.

          זה לא ששם תובעני ופה לא . והפוך. התובעניות כלפי נשים היא איומה בכל מקרה.
          אין התחשבות מספקת בקצב שלה ובטבע האישי של כל אחת.

          שבת שלום.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת