תפקיד חייו

אני לא בדיוק יודעת איך לנסח את תחושותי לנוכח הידיעה על מותו של גרי בילו.

אפשר לומר שזה מבלבל. בעיקר משום שהיה באיש הזה משהו מאד אבהי וחזק. מבט שצופה עליך ממעל, מפענח וזוחל עד הטבור. ומשום זה כולנו רצינו את תמיכתו. ותחושת החסות שהעניק למקום נתנה לנו להרגיש שאין מלבד המוסד הזה שום מציאות אחרת.

בעיקר כי אני למדתי שם בתקופה בה תיפקד המוסד לאורך כל היום. כלומר מתשע עד שתיים עשרה, לעיתים עד שתיים בלילה. לא היו לי חיים מעבר למה שגרי אמר או הפרטנר שח. ומצב המדינה לא עניין אותי כהוא זה. 

בקיצור, היה לי עיסוק תמידי בהוויה שכלואה בין קירות ובמות. היה בזה משהו מרתק. ולרוב כמעט לא מעוגן בשום דבר מלבד, האם המורה יאהב אותי, אקבל תפקיד, שמנתי, רזיתי, אני מקרינה.. לא מקרינה.. יש לי וויט פלואו, מה יאמרו על המונולוג שלי  וכדומה.

וכמובן שהאיש החשוב היה המנהל הכל יכול. וצריך שהוא יחבב וירצה במנחתי.  

אולי בגלל כל ההוויה הכמעט הזויה,תלותית וחסרת עמוד שדרה יכלו לעשות בנו כבשלהם. לכן אולי  חזרו מבני כיתתי -חמישה שחקנים- בתשובה. ואנחנו היינו המחזור האהוד על גרי, הוא לא העיף אף תלמיד, כי רצה בנו. כמו שאלוקים בחר את אברהם. כך חשנו. רק האימה.. האימה.

וכפויי טובה, חמישה בכל זאת נטשו הכל.

הייתה לאיש הזה נשמה אלוקית ותפקיד בחיי. מעבר לתפקידים שהעניק לי או לא. הוא בהחלט עיצב אותם, אחרת ממה שחשבתי.   

אומרים שיש שני משיחים משיח בן יוסף שיבוא לדור שראוי. ומשיח בן יהודה, שיגיע לדור שכבר נגע בתחתיות. 

אנחנו רוצים את משיח בן יוסף, כי הוא היסוד הטהור. אבל להיות טהורה כבר לא אהייה. אז נשאר משיח בן יהודה.

תודה לך גרי על המסע.