בננות - בלוגים / / אישה מוחשית
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

אישה מוחשית

 

 

 

 אנשים מהדור שלי הפנימו היטב את השינוי החברתי שהביאה הוירטואליה. רק אני מתקשה.

כאמור לא אכנע לשטות הזו שהיא פייסבוק, גם אם זה ימכור לי את הספר הבא במאה אלף עותקים. אני חושבת שאמת פנימית עולה על רב מכר. והעולם הבא שלי עולה על מיליונים בבנק. ואם רבנים אסרו ואני עומדת באיסור אשרי. יש איסורים שלצערי אני מפרה בקלות רבה מידי.

וגם קשה לי לקיים קשרים וירטואלים ארוכי טווח. ברגע מסוים אני מתעייפת מזה. לא כותבת לנמען דברים חכמים מספיק וכדומה. בסוף זה מתמוסס. ולקראת בוקר אני מוצאת תיבה ריקה.

אין לי מה להתלונן, אני מוקפת אנשים. ויכולה לפגוש נשים בכל שעות היום והלילה. לפתח שיחות משמעותיות או בטלות ועדין אחוש שזה לא זה.

מה לא זה בדיוק? או שכאן ילדותי מטה את הכף.  אני גדלתי ביד אליהו שכונה עם דלתות פתוחות. נגישות רגשית לזולת, דברים שהולכים ומתעמעמים אפילו כאן בבני ברק סיטי הנידחת. 

מפעמת בי תחושה שמשהו כבר לא מרווה אותי . ומהלא  מספק- מסתפק – אני גולשת להתנזרות אנושית ואז חוזר חלילה. 

זהו שאני אישה מוחשית.

בתקופה שחייתי בחו"ל טיפלתי כמו כולן בילדים ומיד הגעתי למסקנה שגם לי חייב להיות ילד. שלא אוכל  לקבל את העובדה שילד ייחבק אותי ואז יעדיף את אימו. אני בעצם רק בגדר ממלאת מקום. היה לי צורך בחויה הפיזית .
ולכן גם מעולם לא ילדתי עם אפידורל.

גם בחיי הבמה היה נראה לי שרב הכח המדמה על האמיתי. כמו שאמר לי פעם מישהו : כולם מוחאים לי כפיים אבל בסוף אלך לישון לבד.

ורוב השחקנים שאני מכירה ישנים לבד תקופות ארוכות מאד בחייהם. בכל אופן, רובם לא מנהלים חיי רגש סדירים. אבל מחיאות כפיים הם מקבלים גם מקבלים.

מתוודה שאף לפני שנישאתי, לא סבלתי זמן רב מידי כל מיני בחורים שנראו לי כמנפחי שכל,כאלה שלא ירצו אותי באמת. וכך עם כל היגון הכרוך בכך התנתקתי. כיום אני מאד שמחה על שלא התפיתתי למקסמי שווא.. 

 
בזמן שאני מקלידה,  אני נזכרת שבזמן ששהיתי בחו"ל חברות קרובות שלחו לי  מכתבים בהן גילו לי סודות כמוסים, היה בזה משהו אמיתי. מכתב הוא ססמוגרף . יכולתי לזהות את מצבי הרוח של הכותבת על פי כתב היד, ניר המכתבים, העט שבחרה  ועוד.

כיום אני פותחת תיבת האי מייל ואין לזה טעם וריח, השם עדי שאחרי ההתרגשות הראשונית אני שבה לחוש חלולה. 

כשאני כועסת על הכותב אני מוחקת את המייל המהולל וזהו.  כרגע מבחינתי לפחות הבנאדם פס מן העולם.

תחשבו כמה שטחיות יש בזה. לחיצה אחת, אפילו לא קריעת הדף או העלתו באש. שום מאמץ. משקע.

מסתבר שאני לא בת תקופתי.

אני מיושנת.

מיושנת נורא- נורא- נורא.

 

 

 

 

 

 

36 תגובות

  1. איריס אליה כהן

    אביטלי מתוקה, דיברנו על זה… ואת יודעת, איש באמונתו יחיה. אבל יש משהו מאד מפחיד בפסיקה רבנית, אם הייתה כזאת, לא יודעת, כנגד השימוש בפייס בוק. לא בגלל מיושנות, אלא בגלל בורות. שכן, הבלוג הזה, למשל, מתפקד על אותו תקן בדיוק של הפייס בוק, אלא שהוא פונה לקהלים יותר מצומצמים.אז למה את כל כך משתמשת בו?

    אני גם לא מבינה את האנלוגיה. מאה אלף עותקים כנגד שימוש בפייס בוק…. הרי זה כל כך תלוש ולא מחובר למציאות. גדולי הזמר החרדי, למשל, מעלים קליפים ליו טיוב, ועכשיו לכי תאסרי את השימוש ביו טיוב… וכאילו השימוש בפייס בוק או אי שימוש בפייס בוק יהווה קטליזטור לרב מכר או לא.. אין שום קשר. סיפרתי לחברות, הפייס בוק חשף אותי לקהלים גדולים שבחיים לא הייתי מגיעה אליהם, אבל ברור שעיקר העבודה, מה לעשות, היא בפירסום: עיתונים, פגישות, ערבי הקראה וכו'… ואגב שטחיות הפייס בוק, אני מקבלת כל כך הרבה תגובות לא שטחיות, מתרגשות, משתפות… שמוכיחות לי שחשיבה מהסוג הזה, שאת מציגה, כל כך סטריאוטיפית ותלושה. כמו כל דבר בחיים, אתה צריך להחליט מה אתה לוקח ומה אתה משאיר לאחרים. בדיוק כמו השימוש במחשב… הרי גם הכנסת מחשב לבתים חרדים, בזמנו, הייתה אסורה.
    ועל כן אני אומרת, פוסטים כאלה בדיוק מחזקים את הסטריאוטיפ שאת כל כך נלחמת נגדו.

    יום הכי טוב.

    • אביטל קשת

      אירוסית, הכנסת המחשב לבתים חרדים עדין אסורה והוא נכנס רק לצרכי עבודה ומסונן. נכון שיש כיום יותר חשיפה במקומות העבודה, אבל לא ראיתי שזה עושה טוב לחרדים. באמת שלא.
      העדפתי אותם מיושנים ומעודכנים ומאמינים יותר.
      החידוש לא עושה להם טוב. הם מתחילים להיות כמו חלק מהדתי לאומי לייט חיקויים שלך חילונים. אני מתנגדת.
      וזה העניין אמונה.

      אני מאמינה בצדיק באמנותו יחייה.

      יש אמת אחת.
      ולא כל אחד בורא לעצמו אמת.
      ובאמת שגם אני אולי לא עושה טוב הרבה פעמים . אבל יודעת שזה שגוי.
      ובאמת הייתי מעדיפה לפרסם את הבלוג הזה באתרים מסוג אחר.

      חברות והצעות חברות בפייסבוק הן שטחיות. ועובדה שאת רוב אלה שהתחילו להתמכר לפייסבוק אני כבר לא רואה יותר.

      יום-טוב

    • אביטל קשת

      אני נלחמת נגד שטחיות והבעת דעות קדומות ולא מנומקות כפי שהצגת בחלק מהתגובה.

  2. חנה טואג

    אביטל, אני מבינה שאת מתכוונת
    לאותה אינטימיות חמימה שבנייר המכתבים שאפשר להריח ,לחוש לנחש מצבי רוח.
    אני ,למשל, מתחרטת על כך שלא התחברתי למדיום הוירטואלי עוד מזמן אני חבה לגוגל את עבודת התחקיר הכי משמעותית על ספרי "לאורה" ובאשר לפייסבוק -יש לו היתרונות שלו: הפצה , קשרים ועוד לדומא:ביתי צלמת ונתקלה בבעיה ספציפית ובזכות מודעה בפייסבוק נרתמו החברות לעזרתה ,וברוך השם נחלצה ממנה בשלום.
    אני לא מצטרפת לפייסבוק עתה בגלל חוסר זמן, אבל בעזרת השם אני מתכוונת להצטרף לקראת הוצאת ספרי הבא
    יש לפייסבוק החסרונות שלו כמו לכל המימד הסייברי וירטואלי
    אבל צריך ללמוד לברור את העיקר מהטפלולהזהר מסכנות (בעיקר בני נוער)והתמכרויות.
    הפייסבוק אגב יצר גם חברויות נהדרות ובעקבותיהן גם חתונות

    • אביטל קשת

      האם אותם זוגות לא היו מתחתנים לולא הפייסבוק. נראה לי שזה יוצר יותר לא חתונות מאשר כמה חתונות. אבל הכתבה אינה רק על הפייסבוק אלא על הליכה לכוון חשיבה שטחי , אמרקאי, וחסר אינטמיות.
      כוןן שעלול להביא לפשיעה.

      כמובן שמי שישב על הגדר יבודד. כך זה תמיד. השאלה היא אם כולם קופצים מהגג ואת לא. האם את טועה? התשובה בגוף השאלה.

      • אחד מחוליי המודרנה היא הבדידות לא כולם קשורים לקהילות ולחברים , רבים עדין זאבים בודדים עם קשיים ביצירת תקשורת .שימוש נבון ומבוקר בפייסבוק עשוי לפתוח אפיקי תקשורת ולהקל במעט את משא הבדידות
        ושוב הכל במינון הנכון ומתוך זהירות

        • אביטל קשת

          ההפך חנה. אני רואה אצל רוב המשתמשים את ההפך בדיוק.
          מעלים תמונות. אלף חברים. את מוחקת בהזק חבר שלא נראה לך. המון רעש וחוסר רגשי. לבנותי יש פיסייסבוק והן שוקלות למחוק בדיוק בגלל זה. ואת מהן מפיצה באמצעותו יהדות ועדין. היא עמוקה מספיק כדי להבין מה זה אומר.

          לאחי, בחור מבריק ולא בור, אין ולא יהייה פייסבוק. וגם לא מחשב. והאמיני שהייתי מתקנא ביחס שלו לחבריו, אשתו וילדיו.
          זה מושך כי כולם עושים את זה. ושוב הפוסט מפרט בדיוק איך זה קורה לנו. הפייסבוק הוא עוד תסמין למחלה כוללת.

          • אביטל קשת

            וסליחה על השגיאות בהקלדה. אני עסוקה בעוד משהו במקביל.

          • תלוי ,אביטל, איזה שמוש עושים בו אני מודה שלחנך בני נוער לשימוש מבוקר ומושכל זו מלאכה קשה נוכח החסרונות(שאני מודעת להן) שציינת
            אבל מבוגרים יכולים לשלוט במדיום הזה, מכל מקום זו הציפיה שלי מהם

          • אביטל קשת

            אבל אנחנו הדוגמא שלהם. את יודעת כמה ילדי בוחנים כל צעד ושעל שלי ורצים ממני דוגמא. אולי בגלל שחזרנו בתשובה זה מאד מוקצן.

            אבל המבוגר הוא זקן השבט.

            אנחנו לא רוצים להיות זקני שבט. רוצים להיות צעירים בכוח. עוד בעיה שאפשר לכתוב עליה פוסט שלם.

          • בתזמון קוסמי ממש התפרסמה עכשיו כתבה בוואלה על סכנות ויתרונות הפייסבוק בשימוש בני הנוער

          • אביטל קשת

            http://news.walla.co.il/?w=/2/1810486&m=1&mid=111828

            הנה זה כאן. כמה הורה יכול להשגיח על גלישה נאותה? הרי אנחנו עושים עוד דברים. אני לא מי יודע מה מצליחה.
            כמו להשגיח על צפייה בטלויזיה שאין לי. בערך אותו אפקט.

            זה מחקר לגבי בני נוער, ונראה לי שמבוגרים לא טובים בהרבה.

            והצרה כפי שאמרתי, שלמרות שכיום רוב המבוגרים הם מתיילדים . לא מבוגרים.

            עדין המתבגר היה רוצה לראות בהם יותר מזה.

            כך הוא בנוי. זה הטבע. ושוב פייסבוק לא יחליף את זה.

          • אביטל קשת

            ולסיום אסיים במשל חסידי חנה: כשמוצאים איש מעיר הבירה טועה ביער עבות מלא חיות טורפות ושודדי אדם, הנה לא בא למצב זה לפתע פתאום, כי אפשר שהנמצא בבירת המלך,ימצא עצמו בשעה אח"ז ביער רחוק. " והסדר" הוא שתחלה יצא מן העיר , ואח"כ נטה מדרך המלך, דרך הכבושה, כשערה, וכיון שהתחיל בנטי' והלך בכוון זה, הרי , גם מבלי שירגיש בדבר, התחיל לנטות יותר ויותר , ולתעות מן הדרך אל השביל ומן השביל אל הנתיב עד שסוף סוף מוצא את עצמו הרחק ממושב, ואפילו מהליכות בני אדם, ורואה שמסובב הוא חיות טורפות וצפוי לסכנה על כל מעד ושעל.

            והנמשל מובן.

            ועונה לדעתי על כל טענות הדוברות.
            זו שטענה לבורות וחנה שבאמת דאגה אך תהתה מה הדרך.
            והתשובה גם לעצמי כמובן.
            כל- טוב.

          • אביטל קשת

            צ"ל צעד.

          • חוה זמירי

            לאביטל,

            מודה ומתוודה, לא בעצת רבנים או כן, יש לי חשבון בפייסבוק, ואני לא מצליחה להתחבר אליו. מידי פעם בפעם, אני נכנסת ובורחת ממנו, אחוזת שעמום על השטחיות שבו, והתגובות החד-מימדיות. אי אפשר לשנוא שם, כולם חייבים לעשות "לייק".
            אני גם איני בטוחה שהוא עוזר להפצה של משהו, או לאיזה קשר.

            יש אנשים באמת שפותחים את המחשב והם בפייסבוק, והם מתמכרים ואני לא מצליחה להבין את זה בכלל. אולי זה טוב ליחסי ציבור, אבל יחסי ציבור למשהו שאני לא מאמינה בו בכלל.

            מכיוון שאני די איסטניסטית בטעמי, לא כל פוסט אני אוהבת, רבים בעיני נראים שטחיים, בדיוק כמו התרבות שלנו, וכאשר כל אחד מטיח דיעה משלו – נעשה דו-שיח חרשים וכפיית דיעות של זו עם התמונה, וזה שנראה יותר טוב, ואז אני עוד יותר בורחת משם כל עוד נפשי בי.

            אולי, גם אני אישה די מוחשית. אבל כאשר אני מביעה דעה נגד, אזי מתגוללים עלי. לפחות כאן למדתי להלך בין הטיפות, להישאר אני כמו שאני, כמו שכתבת להיעלם מתי שבא לי, ולהיות מתי שמעניין לי.

            פוסט אמיץ ביותר
            חוה

          • אביטל קשת

            תודה לך חווה על תגובתך. מעריכה אותה מאד. כי לא כתבתי רק על הפייסבוק, אלא גם חשפתי חלקים מעצמי. וטוב שהיית רגישה לכך.

          • גיורא פישר

            Like

            כַּמָּה קַל לִהְיוֹת נָדִיב וְחָבִיב.

            לֹא צָרִיךְ לִבְרֹר מִלִּים.
            רַק לִבְהוֹת בַּמָּסָךְ
            וְלִלְחֹץ Like
            לֹא חָשׁוּב עַל מָה.
            מֵעַכְשָׁו
            מִישֶׁהוּ
            בִּתְמוּרָה,
            לְמֶשֶׁךְ שְׁנִיָּה
            יִהְיֶה חַיָּב לְ
            Like אוֹתְךָ מְאֹד

          • חוה זמירי

            לגיורא, וכמובן לאביטל,

            גיורא, כל כך הרבה פעמים, אתה פשוט יורד לסוף דעתי, ובקישור, או בחריזה – אתה כותב בדיוק את מה שהתכוונתי אליו, והפעם באירוניה, שהיא חביבה עלי ביותר. ותודה לך כל כך,

            ולך, אביטל אהבתי את דבריך, ואת כל הפוסט שלך, יכולתי לכתוב יותר על הLIKE, ובלי אפידורל, ככל שהלידה תהיה כואבת, היא גם כל – כך מאושרת.

            חוה

          • אביטל קשת

            נראה לי שכולנו פוחדים מהכאב.

            אותי מדאיגה הדרך בה אנחנו מנסים למנוע אותו מעצמנו. הופכים גם את האושר שיבוא בעקבות ההתבגרות עליו לפלסטיקה ומתיחות פנים.

            ולא שאיני בוחנת איפה אני עומדת . אני כן אומרת וואלה את טועה , בהמון דברים, אבל מבינה שכרגע קשה לי להתמודד עם זה. מה שתמיד עדיף על חיים שטבולים בשקר עצמי. והפיכת השר לדבר הנדרש.

            תודה על תגובותיך חוה.

          • אביטל קשת

            תודה על השיר.

            מזדהה עם הקלילות הבלתי נסבלת של המלל.

          • חוה זמירי

            לאביטל,

            עוד מילה – יש מחקר נרחב, על כך שהפייבוק גורם גם לגירושין.

            לא רק להשחתה של ילדים.
            פעם היו עושים חרם בחוץ, אבל כאשר מתחילים להעביר שמועה על ילד בתוך הרשת, והוא לא רוצה ללכת לבית הספר – זה מה שהרשת הזאת עושה.

            והלייק הזה בכל מקום, מכיוון שיש לי חשבון, אני נזהרת כל פעם, כאשר אני רואה את הלייק.

            באשר ללידה של בני, ההיריון היה קשה, בחודש השמיני – הבטן הגיע לי לסרעפת. ביום של הלידה הייתי עם אימי, ועם כל ציר שפילח הייתי יותר ויותר מאושרת, ידעתי שיש לי בן, ואהבתי אותו מרגע שנקלט. אימי אמרה בשביל מה היית צריכה את זה, ואני לא התייחסתי לדבריה. השלייה נבקעה, ואשד של מיים יצא, מעולם לא ידעתי שהרחם מכילה כל כך הרבה מיים, הייתי פשוט מפוצצת מאושר, כאשר חתכו בבשר לא הרגשתי מאומה, וכאשר הניחו את איתן על בטני התבוננתי על השעון – בחודש אפריל תהיה לו יום הולדת והוא נולד בחמישה לשבע בערב.

            אחר כך, כאשר הביאו לי אותה, הייתי שמה אותו על המיטה ופשוט חגה מסביבו במעגל. שלושה ימים לא ישנתי, כאילו פיצוץ על קולי פילח את הנשמה שלי.

            אני חושבת עכשיו, אם זה היה עם אפידורל – כמה הייתי מחמיצה.
            זר לא יבין את זה – החוויה היתה רק שלי, באופן הכי פרטי – רק שלי.

            חוה

            לגבי גיל המעבר, לא היו לי כל סימפטומים, צלחתי אותו בקלות… טפו…

          • אביטל קשת

            היי חוה, תודה על השיתוף. ונהדר שאת רואה את המסע הפיזי שעברת עם עצמך באור חיובי. איזה יופי שצלחת את גיל המעבר בקלות. אני כרגע יותר קוראת מחווה בפועל. והלואי ורחמי השם ישרו עלי.

            ובאשר לפייסבוק, בגלל זה רבנים יוצאים נגדו, כי באמת חלה עליה בשיעור הגרושים גם במגזר החרדי.

            אבל ביתי כתבה עליו מאמר ואמרה שהדור שלה מתמכר אליו בגלל פחד ממוחיבות רגשית.

            והקטע שברגע שאתה מחויב לזולת רק חיצונית זה עלול להוביל לפשיעה. והדברים כבר מתגלגלים לשם.

            מפחידה אותי ההמצאה הבאה. זו האמת. זוהרת ואמריקאית ככל שתהייה. היא מסוכנת.

            ואת יודת מה מרוב אמריקוקיות , יכולים כוחות נגדים להתעורר בעולם ולהביא להיפוך מוחלט.

  3. אביטל קשת

    ההבדל בינינו הוא שאת מדברת על דברים הזוים ואני על אמת.

    פייסבוק מולך לפשיעה.

    ושוליים חרדים קשים אינם כלל.
    וגענות לצערי היא שכיחה. ועל כל אדם לבדוק את עצמו בה.

    לא תבתי על חברה חילונית. אלא על תופעה. זה שאת מיחסת דברים לעצמך. זו לא בעייתי.

    • אביטל קשת

      ולא כל דבר צריך להכיר. מה את מכירה בכלל. בעשית פעם שבת אצל משפחה חרדית? דברתעם נשים חרדיות. אם אזמינך למפגש תבואי, או תתבצרי בפפייסבוק. יחי ההבדל.

      ואל תגידי שגם הן לא. כי זה משחק ילדים שזר לאדם שמתיימר להיות מתקדם.

  4. הי אביטל, נראה לי שאני מבינה אותך מאוד כי למרות השינויים שלפני כמה שנים נכנסו לחיי כמו מחשב וסלולארי עדיין יש לי יותר קילומטראג' בלעדיהם ואוהבת לזכור את אותה פשטות ועולם קטן בו חייתי. אבל יודעת שזה היה נפלא לו הכל היו נשארים שם ואילו ברגע שלכל העולם שלי יש מחשב ולכל ילדי חבריי יש סלולארי אני בעצם לא יכולה להחריג את עצמי ולהלחם בקידמה. אז נכנעתי ולמדתי להתאים את עצמי.
    לגבי פייסבוק, קראתי פעם שמישהו הציע לפרסם מודעה בפייסבוק:" פרצו לי לדירה והכל בלאגן..חברים מי יכול לבוא לעזור?" ומתוך 4376 חברים…אלו שלא יבואו פשוט למחוק אותם.
    מאז אני משתמשת במאמר הזה כקו מנחה בחיים ולומדת לשמור על פרופורציות בין אינטרנט לבין חיי.

    • אביטל קשת

      היי סיגל, האם זו קדמה?

      למשל סללולרי מאד מזיק לבריאות שלך, בזמנו לחמתי נגד אנטנה שהוצבה מול חלון ביתי, ולבסוף חזרתי לכאן, לבני ברק סיטי, עיר בה אנשים קצת יחששו לתקוע אנטנה סוללרית מול דירה עם ילדים קטנים .

      את מבינה, אני לא יודעת אם השגנו משהו. זה מאד מדאיג אותי.

      מה שהשגנו זה שהגברנו את כוחות האגו על כוחות הטוב.

      יום מקסים

      • אין לי מושג אם זו קידמה שלוקחת אותנו קדימה ואם קדימה אז לאן.
        גם אני יצאתי נגד אנטנה שהוצבה קרוב לביתי שהיה גם משפחתון, וניצחתי. והשגתי הוצאה של האנטנה למקום אחר. (כנראה לאנשהו שבו אין נודניקית אבל כמובן שיש בו ילדים אחרים). ואם אני הייתי זו שקובעת הייתי מחזירה אותנו לחיים במערות כי אני אוהבת לשמור על ההתחלה שהייתה פשוטה, תמימה ונכונה, אבל מהלך לאחור יכולה לעשות רק לבד, בלי ילדים, בלי בן זוג, בלי חברים. פעם הגשתי מועמדות לאיימיש אחרי ביקור באיימש קאנטרי:)
        לא התקבלתי:)
        וכיוון שהאדם הוא יצור חברתי, הבנתי שאין לי ברירה אלא לחיות עם העולם שכאן, עם רעלת הקרינות וצילומי הרנטגן המיועדים לאבחן מחלות, והתרופות עם החומרים המזיקים לטווח הארוך, והסלולארי והמחשב, אבל כשיש לי ברירה בין ההתמכרויות, תמיד תמצאי אותי חוטפת ג'נאנה על עשביית החצר, מעשבת עד שידי וגבי צועקים לי "מכורה" והנה בימים האחרונים זה כל מה שעושה, גיחות למחשב הן מעין מנוחה, ולא מאפשרת למחשב או לטלפון לקחת אותי ממני ליותר ממה שאני מאפשרת.
        והעניין הוא שאני לא צריכה מישהו חיצוני שיאסור עלי להשתמש בדברים, גם כך אני מאמינה שאיסורים יוצרים אנטגוניזם ולי יותר מתאים להיות זו שנלחמת את הנגד והבעד עם עצמה, כך שלא משנה מה אני בוחרת…זו תמיד אני:)
        חוזרת לעשבים שלי,
        יום נפלא שיהיה לך.
        סיגל.

        • אביטל קשת

          גם את המישהו החיצוני אני בחרתי. ברוך השם יש לנו בחירה בין טוב לרע. ולרדת מהדרך כל אחד יכול. ורבים יורדים וסוטים ממנה. ותמיד העליות קשות מין הירידות. והציות קשה מין המרידה. זו שניסתה את שתי האופציות.

          כייף לך שיש לה עשבייה.

          • אביטל קשת

            דרך אגב, הוא לא חיצוני. השם הוא בתוכי. הוא בתוך כל אחד מאיתנו. בנו הבחירה להיות אלוקים או בהמים. מכורים או פיקחים.

            זה הכל בנו. רב הוא מורה דרך. זה הכל. אם לכך התכוונת.

            וגם אם לא הויכוח אינו על דת, אלא על דרדור מוסרי. מדאיג. זאת האמת. ואיך שהוא האמונה השתחלה כאן. אמונה היא מהות.
            יום מקסים.

          • אביטל קשת

            אחרון חביב, את מבינה שאם את הצלחת רבים לא מצליחים. לחברות הסוללריות המון כוח וקשרים. ויש המון חסרי מצפון ומוסר שמקבלים מהם כסף ומשתפים איתם פעולה. יש המון אנטנות במקומות מוצפנים שלא חלמת עליהם.
            הדרך שלי לא לשתף עם זה פעולה, היא למעט בכל התקשורת הסוללרית הזאת.

            וזו רק דוגמא אחת.

            ושוב אני כותבת על תופעות שמחליאות אותי. זה נושא הפוסט. והתופעות ההללו גם חודרות למגזר בו אני חיה. זה בהחלט מסוכן. ולא מעיד על קדמה. לא על חשיפה לבורות מחופשת.

            כל טוב.

          • חוה זמירי

            לאביטל,

            אם נושא הפוסט הוא תופעות שמרגיזות אותך, ברצוני לשתף אותך במשהו שארע לי אתמול בלילה, ועניינו הוא ספרים.

            יש תופעות בהם אולי אנחנו מבקשים לדמות לאמריקאים, ובכל אופן איננו מצליחים.

            ובכן, בזמן האחרון, אחז אותי חיידק חיובי ביותר והוא להניח לאינטרנט ולחזור לקריאה הצרופה. ברצוני רק להוסיף שהיתה לי תקופה מאוד קשה שקשורה במערכת המשפט הישראלית בה חייתי בחדר עלוב בתל-אביב – לא היתה לי טלוויזיה, ובוודאי שלא מחשב – הימים היו ימי מלחמת לבנון השנייה. לא ראיתי את המראות, אבל גמעתי את העיתונים, גם פרשת קצב התעוררה אז.

            למזלי, אני שוחרת קריאה, ומצאתי עצמי יושבת עם הקפה והסיגריות וקוראת ספרים כבימים ימימה וזו היתה הנאה צרופה.

            ובכן לאחרונה, יש אצלי צורך אדיר לחזור אל המילה הכתובה. אולי בשל חני שטרנברג שהעלתה פוסט על הספרות הגרמנית, ואז נזכרתי בכל הספרים שגמעתי, ואולי בשל אמיר אור, שהעלה בי את הצורך לקרוא יותר על נושאים שונים, שירה ופילוסופיה, ואולי גם בגלל עצמי.

            במקום לקנות בגד, פינוק הוא בשבילי לקנות ספר, עליתי לכרמל ויש להם כרגע מבצע של שני ספרים בשמונים שקל, ועוד, כדי להצטרף למועדון לקוחות משלמים שלושים ש"ח ואז "נהנים" מהטבות. מדוע שמתי במרכאות כפולות. מכיוון שמועדון לקוחות למיטב ידיעתי אינו אמור להיות כרוך בתשלום נוסף. אלא, שרשת סטמצקי, מצאה פטנט להחליק אל חיקה עוד כסף, והוא התשלום הנוסף הזה.

            חנויות סטמצקי ממוקמות בדרך כלל במקומות בהם עלויות השכירות הן די יקרות, ואיך מממנים את עלויות השכירות, את משכורות העובדות, את יחסי הציבור וכו' – על יד הושטת היד אל כיסו של הצרכן והוצאת כספים ממנו שלא לכל צורך.

            ובכן, יצא החוק החדש של החזרת מוצרים בתוך ארבעה ימים. המוח היהודי/הישראלי מצא לו פטנטים לעקוף את החוק הזה. יש חנויות שמקיימות אותו הלכה למעשה ויש כאלה שלא.

            סטמצקי מעולם לא השיבה כסף, ורציתי לראות מה יקרה הפעם. לפני יומיים רכשתי שני ספרים מתוך היצע די מגוון. אודה ולא אבוש, חלק מן ההמלצות באינטרנט לא זכרתי, חלק לא היה ברשימה. נכנסתי לחנות, ובחרתי שני ספרים בדרך האלימנימציה. ספרים שרציתי, עליהם המליצה חני, לא היו במבצע. שמחה וטובת לבב על המבצע חזרתי הביתה.

            בדרך כלל אני מאוד נודניקית, מעיינת בספרים, בודקת אם זה באמת הספר שרציתי, הספרייה שלי היא דבר מאוד יקר בעיני.

            צר לי, אבל גם כאן, אני שייכת לדור המיושן. למחרת עיינתי בספרים והיה לי ברור בעליל, כי חרף המלצות המוכרת שוואו, וזה צריך להיות טוב, כי המליצו – היה לי ברור שמקום הספרים יהיה על המדף, וכי לא אקרא בהם לעולם.

            עליתי לכרמל, מתוך מגמה להשיב את כספי בחזרה. נכנסתי לחנות בתרועת שמחה, עם הקבלה, ועם הספרים שהקפדתי שלא יראו אפילו שרפרפתי בהם, והמוכרת עיינה ואין בעיה, אם יש קבלה ובקול תרועה רמה.

            החליקה אל ידי כמובן, אלא מה

            ז י כ ו י – לא כסף, לא נעלים ולא שום כלום. חמתי בערה בי להשחית. וכאן נתקלתי בערמה של תירוצים בחנות.

            אם זה היה סגור בעטיפה, היינו מחזירים לך כסף. אם זה היה באותו היום היינו מחזירים לך כסף, אנחנו מגובים מבחינה משפטית, מדובר על אריזות – וכמובן דברתי עם מנהלת החנות. תשאירי את הספרים ונדבר עם שירות הלקוחות. ובינתיים הכסף שלי אצלהם. מה שהנחתי לא ראיתי ממנו יותר שקל, טבין וטקילין.

            אין לתאר את הכעס שאחז אותי. החזרת בגד תוך 14 יום, אינה כרוכה באריזה פתוחה או סגורה. נכנסתי להליך בירוקרטי שידעתי שספק הוא אם אראה את כספי בחזרה.

            החלטתי למצוא ספר לרוחי ויהיא מה למרות שהמבחר של מה שרציתי היה דל, וספרים שלא היו במבצע היו במחירים מופקעים בעליל. בסיכומו של דבר באורח אגבי ביותר נתקלתי בספר של פוסטר שהוא הראשון שרציתי מלכתחילה. הוא היה מוזח בצד, המוכרת לא שמעה עליו, הוא לא הופיע ברשימת המלאי באינטרנט – בקיצור בורות מושלמת בעניני קריאה.

            אחרי שעיינתי בכל הספרים לאורך ולרוחב הוספתי עוד שישה שקלים ויצאתי מרוצה אבל מאוד מאוד כועסת. התירוץ האחרון שהכריע את הכף היה זכויות יוצרים.

            בדרך דברתי על כך עם נהג האוטובוס, שאמר, לא היה לך סיכוי – ההנחייה היא לא להשיב כסף בכל מחיר.

            נושא הפוסט היה הקדמה, ולכן, אולי אני שואלת, להיכן נעלמה חנות הספרים הטובה, הישנה והשכונתית.

            ואולי תודה לך אביטל שהעלית את הפוסט הזה. ובכן אני רוצה לומר שאני אישה מאוד מוחשית, כאשר אני קונה ספר אני גם רוצה לקרוא אותו, ולא לצרוך אותו על המשקל. ושאלתי היא באמת לאן הגענו. ולא, אין לי עשבייה וגם לא גינה, רק הספר עוד נותר ידידי הטוב.

            חוה

          • אביטל קשת

            חוה בלי טלויזיה ומחשב זה לא הרע במיטבו כפי שנראה לנו. הרע הוא לחוות את חיינו דרכם. ומה כבר יועילו לך תמונות מלחמה מזויעות? אולי השם דאג לטובתך ולבריאותך הנפשית. כמו להסתכל על זירות פיגועים. למי זה מועיל? רק לתקשורת אולי.

            ובאשר לחנויות הספרים, אני כבר בכלל לא קונה ספרים. רק מחליפה בספריה, שם יש אינטמיות נעימה. הרשתות מבליטות הוצאות שמיחצ"נות את עצמן.

            ואנו הקונים עבדים. תאמיני או לא. הפרסום כן משכנע. נרצה או לא. אז כדי לצאת לחירות איני קונה.

            ובספריה אני לפעמים מוצאת ספרים נידחים שחלקם אפילו נתרמו וזו חויה אחרת.

            כרגע, אני קוראת את אליס מונרו. אך בקושי מגיעה אליה. מסכנה.

            ביתי קוראת ספר מדהים ועב כרס של רבי נחמן מברסלב ולא מפסיקה להאנח. כמה אנו רחוקים.

            לפחות אני.

            ספר כזה שווה לי לרכוש.

            ויש לך את חווה וזה המון.

          • חוה זמירי

            לאביטל קשת,

            רבי נחמן מברסלב, עילוי שבעילוי וסיפוריו הם המיטב שבמיטב – כל כך הרבה חכמה ורגש. ההינדיק, הלב והמעיין, שבעת הקבצנין.. כל סיפור שכזה, עולם ומלואו.

            בעיני, יש עדיין מספר ספרים שאכן כדאי לרכוש.

            ותתפלאי, רק הבוקר תהיתי, שיש לי משפחה שסוגדת לכסף. אני מרמת-גן במקור, כל ילדותי ובגרותי עברו עלי שם, ואת בני-ברק אני מכירה היטב.
            את המזוזות לבית קניתי בבני-ברק כתובות בידי סופר סתם.

            ובכלל שם זה כאילו הגעת לעולם אחר.

            ותודה על המחמאה
            חוה

          • אביטל קשת

            שם הספר שביתי קוראת: אנטומיה של הנשמה
            רבי נחמן מברסלב


            כאמור הרעיונות בספר יונקים מתורתו.

            כתבו: חיים קרמר ואברהם סיטון.

            מכון נחלת צבי

            ירושלים- ניו יורק.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת