להינשא הלילה

לדעתי על העניין איני נדרשת כרגע, כי אז אהפוך ללא נחמדה, אוריד מעצמי מכסת קוראים וכדומה.

לכן, נעבור הלאה.

 איני מכירה את יניב בן משיח זולת שיר אחד שלו שמושמע הלוך וחזור כלווי לחופה, בעיקר בחתונות של ספרדים. ציבור חרדי איך לא?

מאז גיל עשרים, כשכל הסבתות העירקיות של חברותי התחילו לברך אותי ב:" בקרוב אצלך" אני תמיד בוכה מחופות.

אני יודעת שזה נורא לא מפותח לבכות ממעמד כזה. בעיקר אם תראו כלה חרדית מבית אשכנזי, שכל פניה מכוסים בבד לבן אטום ובכלל הולכת לחופה כסומא בארובה, זה הרי די מביך שאינה רואה דבר וחצי דבר מימינה ומשמאלה. מה זה צריך להביע?
 
וכבר שמעתי מזועזעות שאומרות שזה נורא, כי איך זה שהיא לא יודעת לאן היא מובלת. למרות שגיסתי הספרדיה, אשתו של אחי, אינה מחויבת בזוטות מאין אלו, בקשה שיובילו אותה ככה, כדי יקל עליה להתרכז בתפילות שתישא בדרך לשם. היא טענה כי כך תוכל להתעלם מן הקהל וההתרגשות שאופפת אותה.

כי זה מרגש מה לעשות, שני אנשים הולכים לכברת דרך ארוכה ביחד והם ידעו אחד על השני כמעט הכל. כולל הדברים הכי פחות אסתטים, נעימים, נקודות חולשה, וגם נקודות חוזק ולמרות הכל לא יותרו על הרצון להיות יחד.

נכון, שבדרך יש הרבה נפילות. ולצערי הרבה נופלים. למה כי אנחנו מפונקים. פשוט מאד. אין סיבה אחרת. המסכות נופלות. הפנטזיה הופכת לדלוחה משהו, בעיקר אם מתמודדים עם הפתעות לא נעימות כמו מחלה, כלכלה מתמוטטת וכדומה. אז יאללה בואי נפרק.

שלא לדבר על זה שכשמגיעים הילדים, הפרטיות הולכת ונגזלת, והזוגיות צריכה לעמוד בכל כך הרבה פרצות שאולי עדיף לותר.

וגם העולם החיצוני קורא לך לבוא אליו. ריקני מתמיד. אדיש לצערך. ומפתה כמו פרוצה.

כשאני חושבת על זוגות מושלמים אני תמיד חושבת על מר ק' וגברת ק' שכבר כתבתי עליהם פה. ועל איך היא מרותקת לכסאה, חסרת יכולת דיבור,ועדין מה שמחזיק אותה בחיים הן השנים בהם בילו יחד.

ומה שנותן לו את הכח להתעורר לעוד יום, הוא הצורך לטפל בה. ותחשבו שמדובר בזוג שגילו מתקרב לתשעים. יש להם שלושה בנים. ארבעים נכדים. וקרוב לתשעים נינים.

כל חוית הנשואין בעצם דורשת לתקן את הקלקול של גן עדן. ולכן במשתה של 'שבע הברכות' שנערך כל ערב לכבוד הזוג, במשך שבעה ימים, מושמע השיר הזה בלי סוף.( שיר ושמו 'בגן עדן מקדם').

אבל אני אוהבת. בקרוב אצלי.