תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
ישבתי מול מיטתה של אימי, דברתי עם איתה אודות הזיקנה. טענתי שיש לפניה לפחות עוד שלושה עשורים.
היא הניפה ידה אל על.
אני מוותרת, אמרה.
למה? שאלתי.
כי מה נשאר, החברים הטובים כבר אינם..תחשבי קבוצה שלמה שהייתה נפגשת בשבתות ולאט, לאט, מספרם מצטמצם. גם האחים לא תמיד מלווים אותך. אתה זה שקובר אותם. מי צריך את זה?
היא לא המשיכה.
אני לא אוהבת לשמוע על כל האבדות שעברה אימי.
יום אחד הם יתדפקו על דלתי. היום תיסע לביתה, שהיה פעם בייתי. כשתחזור כבר תדאג שיתקינו עבורה לחצן מצוקה. הזיקנה היא חית רחוב מיומנת שהרעב גורם לה להזדחל עד למפתן.
מגיע הגיל שבו רק אם מתרוצצים סביבך כמה ילדים, אתה עוד מוכן למשוך משהו מן היום יום.
אימי קולטת את זה עכשיו. אני הבנתי את זה די מזמן. אולי כי אני קצת יותר פרימיטיבית, קצת פחות מחונכת.
מסתבר שאתה יכול לעבור עשורים שלמים בהם תחווה רק אבדות. כאלה שיביאו אותך לסף היאוש.
אלא אם דאגת במקביל לאיזה צד שישלים עבורך את המשוואה- ויראה לך שאי שם מתקימות גם לידות.
אני מביטה באימי, וחושבת שאין כמו בניית משפחה.
האם היא זו שהעבירה לנו בחשאי את המסר, או שמה מרדנו בה.
זה לא כל כך משנה.
על אדן החלון של בית החולים בו שוהה אימי מלקטת יונה אפרורית פרורים אחרונים.
כעת שתיינו מסכימות על כמה דברים.
זה לקח לנו לפחות שלושה עשורים.
החיים הם נהר- מימיו סבלנות.
כל כך מרגש ונוגע תאורך ,אביטל ,אכן הזקנה היא חית רחוב המזדחלת על המפתן ותובעת את שלה
וכן, לפעמים לוקח כמה עשורים כדי לגשר על פערים בינינו לבין הורינו ,ולפעמים גם נצח שלם לא יספיק
מרגש, אביטלי. ובעיקר הפיסקה האחרונה, והיונה המלקטת פירורים, בדיוק כמונו.
תודה לכן איריס וחנה. י"ט בכסלו שמח. ראש השנה החסידי היום!