לפני עשרים שנה ילדתי אותה.
שמונה עשרה שנה אני נשואה.
התבלבלתם. זה בסדר. האבא אותו האבא. רק שחיכנו להזדמנות נוחה להתחתן.
אני הבת, האב וכל השאר יושבים ובבית קפה חוגגים הכל יחד.
אני מנסה להיות מקורית ומספרת משהו שלא ספרתי.
" את יודעת איך תמיד זיהיתי אותך מתוך עשרות העוללים שהובלו לחדרי היולדות הטריות?
אז ככה: את היית הכי יפה.
וגם.. תמיד קפצת מכל רחש. הראש שלך תמיד בצבץ מעל עריסת הפלסטיק הקטנה."
"אבל.. אמא.." הקטנה גדולה עונה. " אני עדיין נחרדת וקופצת מקול רחש." יש דברים שנולדים איתם.
ואני חושבת על האבא: הרי אומרים בן שמונה עשרה לחופה. הנה רק אחרי שמונה עשרה שנה תפשתי שיש דברים שכדאי לא לעשות בחיינו המשותפים ויש דברים שכדאי וראוי לעשות.
לימודים ארוכים. ועדין לא סיימתי. אם כי יש כאלה שמתייאשים באמצע.
יש דברים שכדאי להתמיד וללמוד. לא תמיד זה מולד.
והבוקר אני חולפת על פני חנות צילום מלווה את הגדול מהבנים לפגישה שנקבעה.
נכנסת לברר משהו. הבחור שמשרת אותי בחור צעיר ויפה. מזכיר את השחקנים הצרפתיים של אריק רומר. יש בו משהו הוגה.
זה מוזר שגם אני הייתי פעם בגילו. ואני מרגישה שבפנים בעצם כלום לא השתנה. ובכל זאת הכל השתנה מאד. אם היה שומר מצוות אולי הייתי מציעה לו שידוך. אבל הוא לא.
לא , לא אדבר איתו. אין על מה.
וככה חלפו להם עשרים שנה
מקדישה לנו את השיר הזה.
http://www.youtube.com/watch?v=17lDktZAzKU
מקסים אביטל! פיוטי ורגיש.
אהבתי…
מזל טוב!! ורק ברכה, אהבתי
מזל טוב, מתוקה. אז אתן בנות אותו חודש?
רק ברכות.
אירוסית, אני תשרי היא חשוון.
ו.. חני וכרמית , אם שתיכן הגבתן ואמרתן אהבתי. אז תודה.