תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
רצתי, רצתי אל עבר האוטובוס. עילי רץ לצידי. הוא מהיר הילד הזה, חלפה מחשבה נועזת במוחי. ואז חשבתי להגביר תאוצה על מנת להגיע לשם ראשונה ולומר לנהג לחכות לו. הוא ילד, ואני הבוגרת, עלי לעשות את הדרך עבור שנינו, להיות החלוצה.
אבל הילד לא הסכים להשאר מאחור. הוא עקף את פסיעותי המזגגות קלות וקיפץ מול רגלי , ואני הרמתי מבטי . כך בעודי סוקרת את הדרך שנותרה, הסתבכו צעדי נפלתי והשתטחתי על הרצפה. פרצופי נמרח על אבני המדרכה. הילד נפל וקם. ואני כבדה וחסרת קלילות, עדין שוכבת שם, מאובקת, מיוסרת, מתקשה להתאושש. אפי צומח לגדלים לא מובנים. שפתי העליונה נמשכת כלפי מעלה על ידי ציפור משונה.
למרות הסחרור שאפף אותי, הספקתי להעיף מבט אל עבר האוטובוס המתקרב, ואז התרוממתי לאיטי. הנהג הערבי, שהיה כבר מוכר לי, היה אדיב- אנושי, הוא עמד בתחנה והמתין לבואי. נגררתי אל מקום המפגש כמו הייתי סומא. לעומתו, הנוסעים שראו אותי עולה מקרטעת ומדממת, מעיפים מבט נבוך אל עבר החלון.
הוא היה היחיד ששאל:" את בסדר?" מחווה אנושית פשוטה.
והילד שתק.
כשהגעתי למקום בו הייתי אמורה להיות, התעלמה גם האשה מפציעתי הקלה, שעדין נראתה משופשפת כדבעי. כנראה שזה קטע כזה בבני- ברק, 'אני לא מתעסק במה שלא שייך לי'.
אבל הכי הרבה ציער אותי הילד. את הדרך חזרה הביתה עשינו ברגל, והוא לא שאל לשלומי. אני יודעת שקשה לו. זו הסיבה.
יש לו בעיה שפתית. קושי בשליפה.
ילד אחר כבר היה מברר " אמא את בסדר, מה קרה?"
אבל לילד הזה יש קושי. כל משפט שהוא שולף הוא פנינה נדירה בשרשרת מילים שאגר ותירגל .
ולא ידעתי את מה לכאוב יותר.
ואת מה לקבל. ועם מה להשלים כעובדת חיים פשוטה.
לפעמים הכי כואב זה להתנגד לכאב
כן אביטל יש הרבה כאב
פיזי ונפשי בתקרית שלך
אירוע משלי
והנמשל פשוט וקל להבנה אך קשה ליישום
אם אין אני לי מי לי
כן, אבל לא רק. כלומר חמלה היא רגש יקר.
תודה שקראת.
חמלה היא אכן רגש יקר ביותר, אבל היא מממשפחת אותם רגשות שאו שיש אותם או שאין. קשה מאוד לעורר את הרגש הזה באמצעות מילים, טיפול פסיכולוגי, ואפילו כיפה…
ענת אני לא חושבת כמוך. עבודת השם כן מעוררת חמלה. אתה מתחיל לתרום מעשר וכבר קורה לך משהו. ובעבר לא תרמתי מעשר שלם מודה. ועם הכסף מתעורר הרגש.
הבעיה בחברה הליטאית המדוברת, היא תחושת בדלנות ונרדפות אובססיבית שנובעת משלל סיבות, חלקן לא תלויות בהם.אבל הם נכנעים להם.
ולחלקם כן תלויות בהם. נוקשות בעיתית זו מעייפת אותי מאד. וכאן נכנס ההבדל בין ספרדים לאשכנזים שמשום מה מתחדד כאן.
ונותרת בעית התשובה שאולי הם בחלקם, לא כולם כמובן, מדלגים עליה.
אבל זה מה יש.
אם מצאו לי כאן ארנק והחזירו לי ועוד, אז גם אזה קשור איך שהוא לכיפה. כי בעבר ארנקים עם כרטיסי אשראי וכסף לא חזרו אלי. כלומר, יש כאן יושר הלכתי. אבל גם סגירות נפשית ולא הלכתית כלל.
מחזירי ארנקים יש בכל מגזר. וכשציינתי את חובשי הכיפה התכוונתי בעיקר לאלה שנולדו איתה, לא לבעלי תשובה. הם בהחלט עוברים לפעמים טרנספורמציה נפשית עמוקה. והאמת אביטל אחרי שכתבתי חששתי שמא אפגע בך בצורה כלשהי ולא לכך התכוונתי כלל. פשוט תהניתי קודם כול ביני לביני, האם בהכרח כל דתי הוא חומל, או שזה תולדת אישיותו ללא קשר. אפילו הרחקתי לדבר ספרות להבדיל שמעורר בלב קוראו חמלה. אך יחד עם זאת אותו קורא רגיש עשוי להתגלות כפושט נבלה בשוק כשמדובר ביציר בשר ודם, ולא ארחיב. בקיצור, חמלה היא רגש שמזכה את בעליו קודם כול. זה העיקר.
על המשפט האחרון אנחנו בטח מסכימות.
זה העיקר לדעתי. להתחיל בנקודות ההסכמה.
בקשר לקוראים, העלית בי חיוך. זה כה נכון.
טקסט מכמיר לב, אביטל, השתיקה של הילד ממבוכה , מכאב אלם ,וגם שתיקתך קשה – שתיקתך נוגעת בשתיקתו.
יש משהו חסר אונים בנפילה ,איך שהגוף ככה בוגד בך והמבטים מסביב
והמחוות האנושיות אם ישנן
כה נוגע הטקסט הזה, כל כך אנושי
חנה'לה תודה ענקית. הבוקר הוא כבר התייחס לפגעים המהבהבים על פני.
לוקח לו זמן לעכל. גם לי. באותו רגע גם אני הייתי קצת ילדה ורציתי שאמא תיתיחס. והוא היה שם. והוא רק בן חמש. אבל מתוק מאד.
איי, אביטלי. זה נקרא כל כך כואב.
כן, עדין. אבל גם צחקנו. כשהלכתי למשפחה חרדית שמכירה אותי ולכן כבר כן מתערבבת בצער של אחרים אחת הנשים אמרה לי:" מה עשית גאונה?" ובאותו רגע צחקתי. זה היה גם נחמד לצחוק על זה.