תשובת הלב חוקרת את החיים ,וכותבת עליהם
זה מרגיש כמו בגידה, אבל כזאת שמתבצעת לטובת הילד. הישיבה שלי בועדה שתבחון את זכותו לגננת שיח בשנה הבאה, ואז ההענות שלי להצעה המפתיעה שבאה מכוון הפסיכולוגית להעביר אותו למסגרת פחות רגילה לפחות לשנה. יש לשקול גן שפתי.
וכשיצאתי משם הרגשתי מוזר, למרות שאמרתי שהוא ילד שקט ונדיב וחכם, ובגן שפתי יכולים לשהות בקרבתו ילדים מתוסכלים ואלימים.
והן טענו שכאן בני- ברק סיטי שכחת ?יש כאן המוני ילדים ואינסוף מסגרות ובחירה והילד לא יפול בין הכסאות. בני- ברק שונה מכל עיר אחרת.
המוני שכנועים ושידולים והכל כדי לקדם אותו בשנה האחרונה של לפני כיתה א'.
וככה הסכמתי. שכן עוד אגיע לועדה נוספת.
אבל בדרך כבר הרגשתי תחושה לא נעימה שמציפה את הגוף. ופתאום לא היה לי כח לפסח, לניקיונות.
וכעסתי על הבת הגדולה שנסעה ביום א' לירושלים ואי אפשר להשיגה, כי הנייד שלה שבק חיים.
הפעם היא זאת שקצת בוגדת בי, הזקנה.
ותהיתי על כך שאולי היא תקבל מלגה ללימודי אומנות, אבל כרגע אני לא בתמונה. ואז שוב שטף אותי מין גל קיצי לא ברור, אבל בטח לא נעים. עייפות ורצון לברוח, אבל לאן?
הלכתי ברגל עד הבית נחתי דקה וחצי, דיווחתי הכל אימא שלי, לפעמים טוב שהיא אימא שלי.
הפעם האחרונה שחשתי ככה , אסירת תודה, היתה כשהייתי בהריון עם ביתי הראשונה, ואבדתי את המפתח לצריף – דירה בשכונת ביצרון. התקשרתי אליה לאימא, והיא מיד ענתה והייתה בהירה וברורה.תעשי כך.. כך.. תנשמי נשימה ארוכה. ושמחתי, צמחה בי ההכרה המפעימה שטוב שיש לי אימא. כי כשהכל אבוד היא שם..הפעם התחושה חזרה על עצמה.
אבל היא זרמה בי רק לפרק זמן קצוב.
כי השעון הורה על זמן הוצאתו מהגן. שוב יצאתי אל הרחובות שמלאו בילדים. ילדות עמדו במעבר החצייה וביקשו שאסייע להן לחצות את הכביש. ואימא צעירה אחת, הצביעה על התינוק החדש שלה. כל כך הרבה ילדים ובכל זאת יש בהן , באמהות, מן משמעת עצמית כזאת. והן כל הזמן בהריון..הריון תמידי וארוך. הנה אני כאן לא גוררת ילד על ילד בעגלה ארוכה. אני אמורה לאסוף רק ילד אחד. אהוב מאד.
אספתי אותו.
מודעת לכך שהוא עדין לא יודע כלום. אנחנו פוסעים לנו ברחוב , תוך כדי בהייה הוא מספר לי בשפתו הדלה והכובשת על החברים שכבר לא יפגוש בשעות הבוקר בשנה הבאה.
הוא שאפתן , תמיד היה. חשוב לו להיות אהוד בגן. לרוב הוא זה שמתנדב לעשות למען. הוא מאד מעורה . ורק למטרה טובה.
בבית הוא מצייר עבורי פרח שחור. הדף הלבן לא בולע את הצבע.
ואני מחליטה שעלי לצאת, לצאת מכאן.
ברגע שהבן הבינוני יחזור אצא. לאן?
לא ברור.
כל נסיעה מחוץ לעיר הזאת כרוכה בתלאות, פקקים, האוטובוסים מפוצצים באנשים.
ואז הנשימה שלי מתאבקת, מה רע לך בבית שעל הגבעה? ובכל זאת אעשה משהו אחר.
אבגוד באחריות הזאת.
עש מתעופף ,משיק בכנפיו , מחכה לי עד שאחזור..
אוי אביטל, כמה שאני מזדהה איתך שאין לך מושג. לפעמים זה נראה משא בלתי אפשרי לרצות את הטוב ביותר למען ילדינו ולא לדעת מהו. ואז הרצון לברוח. לנשום אוויר אחר, לחשוב צלול יותר. כמה תסכול יש בקטע הזה שנקרא ילדים ומצד שני כמה עונג. לפעמים אני רואה בתוכי המון אנשים ולפעמים שניים. בקטע של האמהות אני חיה בתנודות מאוד קשות. פעם אני האמא הכי טובה בעולם ופעם הכי גרועה. פעם אני בטוחה שזה היעוד הכי חד וברור של חיי ופעם אני מרגישה שאם עשיתי טעות בדרך זה היה לרצות להיות אמא.
פעם הייתי כמוך קמה ויוצאת מהבית. היום אני כבר מרגישה שאי אפשר לצאת גם כשאני בחוץ. מעצמי אני לא יכולה לברוח או להתרחק כי אפילו למקומות הכי לא טובים שלי אני הולכת איתי.
עש מתעופף מחכה לך שתחזרי, וגם אני כאן בבריחה שלי ממה שסביבי. נעזרת בבלוגיה ובמילים.
דווקא עשה לי טוב החוץ. וגם ביתי חזרה וניקתהוהזיזה ביחד עם אחותה. ועשו לי נחת – רוח. קטנה. אבל שווה.
ותודה על כנותך שכובשת אותי תמיד.
אביטלי, חוץ מזה שאני מאד אוהבת את הרשימות האלה, כבר אמרתי לך, הן כתובות נהדר, מניסיון, כאחת שעובדת בגן שפתי, זאת לא בגידה. אבל זאת בהחלט דילמה. וקשה. הדבר הראשון שהייתי עושה, זה באמת הולכת לגן הזה, ויושבת שם יום יומיים, בלי להתבייש. בוחנת את דרך ההתנהלות של הגן, גננת, צוות מטפל…. ובעיקר בוחנת את הילדים. קשה ככל שזה ישמע, הייתי בודקת אם הילדים מתפקדים שם ברמה של בנך. בצורה כנה וישירה. כי לפעמים דווקא הגן הרגיל, בחברת ילדים ללא קשיים, מושכת למעלה. מאידך, אם תראי שם ילדים שמדברים ומתפקדים ברמה של בנך, ויש איזשהיא אחידות, שהיא מאד מאד נדירה, ברמת התפקוד הכללית, אז הייתי ממליצה לך ללכת על זה.
תעזבי את המזנון ולכי תשרצי קצת בגנון. (סתם. אני צוחקת.)
נשיקות
בני בינוני עוד לא הגיע. אז אני עונה. איריס זה מה שטענתי בועדה. שאני באה מהחינוך המיוחד ויש פערים. והן טענו שזאת עיר גדולה והפערים פחות גדולים. כלומר גננת שיח הוא יקבל בשנה הבאה, פעמיים בשבוע. השאלה אם זה מספיק לו. אני יכולה לתגבר אותו בקלינאית.. אבל. מה אומר לך. אני ממש מבולבלת. ואיני יודעת את הרכב הילדים שיהייה שם .
כל שנה ההרכב משתנה.
אז על מה אצפה.
אני חייבת ראש נקי. כלומר אני עדיין יכולה לסגת מכל העניין.
אך אז אולי אני סוגרת לו חלון הזדמנויות.
שלא יפתח שוב.
כי איש לא יכול לאלץ אותי לרשום אותו לכיתה מיוחדת. אחרי הגן.
בקיצור בלבול.
עוד מעט באמת שאצא.
וגם ביתי ממש הגזימה.
אבל זה לא הנושא.
ותודה על כל מקרה.
אביטל את כותבת נפלא, כמה קשה להיות אמא, בכל גיל ענין אחר וזה לא נגמר, מעייף עד שאני רציתי לפעמים להכריז"פוס, אני לא משחקת" ולברוח..
חני את כזאת מקסימה ומבינה. אין לי מילים. לילדיך יש זכות גדולה. וגם לתלמידיך וקוראיך. אני בטוחה.
המון תודות על התגובות המעודדות.
אוי. שיהיה בשעה טובה.
באמת דילמה קשה אביטל ואת כותבת אותה כל כך יפה
אני בטוחה שכאשר תקבלי החלטה היא תהיה
ההחלטה הכי טובה
שבת שלום