בננות - בלוגים / / על חלומות נבואים ומחווה אישית לניקול קאסל ז"ל
תשובת הלב
  • אביטל קשת

    אביטל ז'נט קשת כותבת כותבת אם לא כותבת חושבת שהיה עליה לכתוב או שהרעיון חיכה לרגע הנכון בו היה צריך להכתב מאמינה שכתיבה היא שליחות.   

על חלומות נבואים ומחווה אישית לניקול קאסל ז"ל

 

 

 

 

 

 

 

 
כל סוגי החלומות התארחו בין שמורות עיניי, כולל אלה שניבאו עתיד או אירחו אנשים מעולם המתים.
 
בין החלומות הנבואיים אוכל לספר על חלום, שחלמתי בגיל צעיר, בו ראיתי את אחת מבנות כיתתי לשעבר הרה, התקשרתי לחברתה שטענה שלאותה אחת יש קושי להתעבר. ביקשתי שתשוב ותברר והנה.. כן היא בהריון.
 
או חלום שחלמתי על בעלי בזמן שהיה אחרי ניתוח. היה עלי לדבר עם הפרופסור במחלקה שהתחמק ממני משום מה. ואז בא חלום שהורה לי מתי לצאת מן הבית ולתפוש את הברנש על חם ( רבע לשבע בבוקר).
 
החלום מסר לי מסר שתוצאות השיחה תהיינה טובות וכך היה.
 
 
קבלתי מסרים בחלום לגבי בחור שהכרתי, שהפך לנעדר, והחלום מסר לי שהוא נפטר מן העולם. ואכן אחרי שבררתי אודותיו, הסתבר שכנראה זאת התשובה הנכונה.
 
והיו עוד חלומות ומסרים. שעליהם עוד אפרט בעתיד.
 
ובכל זאת אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לבמאית ומורה יקרה בשם ניקול קסל שנפטרה מן העולם, אך הופיעה לי מספר פעמים בחלומות.
 
ניקול ואני היינו מאד קשורות לאורך כל שנות לימודי בבית צבי. אפשר לומר שניקול הייתה סוג של אם שנייה ואפילו ראשונה עבורי.
 
מהרגע שראתה אותי לראשונה עצרה אותי במסדרון והפליגה לי שבחים. היא חשבה שיש בי משהו נדיר. הייתי זקוקה מאד לתחושת הייחודיות הזאת, מאחר ויצאתי בעור שיניי מביקורות קטלניות ומכוערות על סרט גרוע בו השתתפתי. לדעת ניקול הסרט היה מקסים ואני מדהימה. לאורך שלושת השנים היא לקחה אותי תחת חסותה ועקבה אחר כל תנועותיי.
 
כשהייתי מופיעה היא הייתה תמיד אחוזת דמעות והתרגשות. היא טענה שיש בי משהו כה נקי ואמיתי שאי אפשר לפספס. היא התמידה ללהק אותי להצגותיה. אצלה שיחקתי את "ג'ולי – אשת דנטון" בהצגה" מות דנטון" של "ביכלר".   
 
את "המינקת" במחזה " האב" של "סטרינברג". ועוד שלל תפקידים. שרק היא חשבה שראויים לי. היא נלחמה על כך שאשחק את " מאריה " מ"וויצק" של "ביכנר". והתאכזבה מאד שהתפקיד ניתן לאחרת.( כיום אני לא מצטערת כי מדובר בתפקיד מעורר יצריים)
 
הקרבה שבינינו הייתה מעבר למילים, ויש שטענו שאני מזכירה אותה על הבמה וקיים בינינו דמיון פיזי של ממש. אולי גם העובדה ששתינו דוברות צרפתית גרמה לנו לחוש כה קרובות.
 
לא אשכח לילה בו ישבנו על הספסל שמחוץ לבית הספר, אני בכיתי וניקול הקשיבה ותמכה. שיחות הנפש היחידות שניהלתי באותה תקופה התקיימו רק איתה.
 
לקראת סוף תקופת הלימודים התרחקנו. ניקול רצתה מאד לביים אותי ועוד בחור בשם אלישע נוריאלי, למחזה- סיפור של "דויסטויבסקי" בשם " לילות לבנים". אך לצערה גרי בילו שתיעב אותי בכל ליבו לא אישר את העניין.    
 
יצאתי מבית הספר די חבולה והחלטתי לטוס לחו"ל. חשתי שכולם מלבדה הפנו עורף לכשרון שלי, ונגררו זה אחר זו ברשעות ואטימות לב שלא שיערתי שקימת בבני אנוש. רק ניקול חדרה מעבר למסכות ולכאב. לפני שנסעתי ניקול נתנה לי טלפון של חברה שלה שניהלה סטודיו למשחק בפאריז . אולם אני הלכתי בדרך אחרת. כשחזרתי מחו"ל כבר הייתי הרה וכעבור מספר חודשים נולדה ביתי הבכורה ואחר כך עוד בת. חלום המשחק הלך והתרחק. המעטתי ללכת לאודישנים. וכשהלכתי גיליתי פרצופים מכוערים ומשעממים. לא ידעתי מה אני מחפשת. אך לא את העולם הזה רציתי עבור עצמי. ניסיתי עוד ליצור קשר עם ניקול, והיא תמיד התמידה לקבוע איתי פגישות ואז לשכוח מקיומן.
 
כשהתראינו באקראי הייתה מנומסת אך קרירה. קיבלתי את התחושה שחוותה ממני אכזבה עמוקה מאד. שלא הגשמתי את יעודי האמיתי. וזה כמובן ציער אותי. אך לא רציתי להיות מכורה כמוה לעולם הבמה. זכרתי כיצד התמידה ללכת לכל הצגה, מופע כאחוזת תזזית. וחשתי שהיה ברצון העמוק שלה לשקוע ברזי הבמה, מין צורך פנימי לברוח מכאב שלא מדובר. אני חשתי שיש לתת מקום לכאבים הללו. מקום אחר. רציתי את שמעבר לבמה.
 
 
כאמור ניקול הייתה תמיד בליבי אך על דבר 'מותה שמעתי באקראי. קיבלתי הודעה על עצרת שעורך " בית- צבי" עבורה והלכתי.
 
לאורך כל העצרת רק יבבתי כמו מטורפת. בעיקר בקטע שהוקרן שנלקח מהסרט" גולם במעגל" שם שיחקה עם חגית דסברג( עוד שחקנית שניקול מאד אהדה).
 
ניקול אמרה לחגית: " למה את לא מאמינה בעצמך, למה תגידי, למה??" ואני התפרצתי והשתנקתי בקולי קולות. אלו היו המשפטים שאמרה לי לאורך כל השלוש שנים.
 
רק אז התחיל תהליך האבל עליה. באתי הביתה מוצפת והתמוגגתי מדמעות. חשתי שבאמת ציערתי אותה. אבל מצד שני הייתה זאת היא שלא קיבלה את החלטתי. מדוע ניתקה איתי כל קשר? הייתי כה בודדה בלעדיה. לאורך כל השנים היא ממש חסרה לי. אמרתי לעצמי שכעת שהיא בעולם האמת בטוח היא מבינה שטעתה. שיש דרך אחרת מלבד עולם הבמה ועדיף ללכת בה.
 
ואז באו החלומות שניים. שניהם התרגשו עלי בשעות הצהריים. ובשניהם ראיתי את ניקול והיא צעקה כלפי " תאמיני בעצמך!". החלום הראשון התרחש במועד זניח.
 
אולם החלום השני התרחש לפני הופעה שלי על הבמה מול חוזרות בתשובה בערב חנוכה. היא שוב עמדה מולי וצעקה את אותו משפט. ואמרתי לעצמי פעמיים אותו חלום מה זה בא לומר לי?
 
יותר היא לא הופיעה בחלומותיי. אבל איך שהוא זה שהופיעה בחלומותיי אז, סגר עבורי מעגל איתה. כאילו מעולם לא נטשה אותי באמת וגם משם, מאיפה שהיא כיום היא חשה אותי. ומבינה כמוני שהיה בננו דיבור לא סגור. שהקשר שיצרנו היה מעבר לקשר מורה ותלמידה ומן הראוי היה לשמרו. הייתה שם אחווה אמיתית. ניקול תמיד ריתקה אותי כאדם, ואני היטבתי לקרוא את כאביה, ומאחר והייתה צרפתייה הבנתי את הקשיים המנטלים עימם התמודדה בארץ. היא חדרה בעומק בל יתואר אל הקרביים של הדמויות אותן ביימה והייתה בעלת סבלנות אין סופית כשחיכתה לתוצאות. הייתה מסוגלת לשבת עם תלמיד לילה שלם על משפט בודד אחד. הכבוד שלה למילה הכתובה היה בל יתואר. חשתי שרצונה הטהור לתאר קשיים אנושים דרך משחק אותנטי ולא מזייף, הוא סוג של שליחות עבורה. שליחות שקשורה לסבל שעברה כאישה צעירה בצרפת, אישה שאיבדה את אביה בגיל כה צעיר. אישה שאהבה ויצרה ולא בזה לקטנות שבקטנות. 
 
 כיום אני מאמינה קודם כל בזה שמעניק את האמונה.כי האדם עצמו הוא דבר מאד שברירי, ורוב הזמן הוא נתון לשבריריות תשוקותיו.  ורק הבוטח בה' חסד יסובבנו. אולם עדין ניקול שרי, גם מכאן, ג'ה תומברס( אני מחבקת אותך) טרה פור( מאד חזק)..
    
                   הקטנה שלך ( כך כינית אותי) אביטל
 
 

 

 

 

 

 

 

 

13 תגובות

  1. פוסט מרגש ,אביטל, חברות אמיתית לא שוכחים ,והיא באה משם כדי להגיד לך את המילים שתמיד אמרה ,כדי לעודד , כדי שלא תשכחי, כדי להזכיר ולסגור מעגל.
    באמת מרגש

    • תודה חנה. עכשיו נזכרתי שבעצם היה גם חלום שלישי, גם לפני הופעה.

      בהחלט סגרנו מעגל.

  2. אביטל , פוסט נוגע ללב
    המשקעים שמשאירים מורים לטוב או לרע נשארים לתמיד
    זכית שניקול עודדה וקרבה אותך.
    ניקול קסל אכן היתה אשה מיוחדת ,יפה מאד
    מורה מרתקת וצרפתייה מכף רגל ועד ראש

    • היא הייתה חכמה זה העניין. המון אנשים טוענים לכתר החוכמה, אך היא הייתה כזאת.

      מרתקת בכל הליכותיה. הכרתי את מה שהביאה לפריז. אתההתפרצויות. את מה שראוי להגיד ומה שלא.
      את העמקנות השקטה.

      אני חושבת שאין לנו הרבה כמוהה.

      ולכן סבלה מאד.

      כאבה מאד את השטחיות השלטת פה בארץ. רצתה מאד להשפיע ולשנות.

      ואולי רצתה מידי. וזה ידוע לקרובים לה.

      תודה על כך שלא שכחת את האישה היקרה והמיוחדת הזאת.

      • יופי שהעלת את הצילום
        הצילום הזה משקף בצורה בלתי רגילה את ניקול המבוגרת, זה כל כך היא !
        איך אשכח אותה ?! -היתה גם מורה שלי
        והבחנותייך חדות ומדויקות
        יהי זכרה ברוך

        • ריקי אם תוכלי לחלוק עימי ( וגם אם אחרים זה תלוי בך) את חויותיך עימה תעשירי אותי מאד.
          כשמישהו מזכיר לי משהו שקשור בה זה קצת מחזיר את הסגנון הדיבור החשיבה שהיו רק לה.

          כאילו הייתה בה באמת יחודיות שאי אפשר לפספס.

  3. פוסט בלתי נשכח.

    גם אני חושבת שהצלחה ופירסום אינם חזות הכל. כל הכבוד לך על הבחירות שעשית בחיים.

  4. איריס אליה

    אביטל יקרה.
    עבורי, זו דווקא המציאות, שכל כך מרגשת ומעוררת מחשבה. הרבה יותר מהחלומות. מהסיבה הרגילה והקלישאתית שהמציאות עולה על כל דימיון.וככל שחולפים הימים אני לומדת עלייך שהחיים זימנו לך שיעורים שממש קוראים לי להשתתף בהם. תכתבי. תכתבי.

    • תגובה מאד מרגשת איריס.

      השיעורים של החיים..
      אי אפשר להתחמק מלעשותם. מורה כזה או אחר.

      נשיקות.

השאר תגובה ל איריס אליה ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאביטל קשת